אור נדלק בחשכה מוחלטת,
האיר לי את דרכי בליל נטול כוכבים,
אור כיוון אותי החוצה מביתי,
שובל אור קסום ומיוחד במינו.

והלכתי שיכורה אחריו,
מהופנטת מייחודו,
שהוא היחיד שנשאר דולק,
למרות שכל השאר כבו,
וכל זה לפני,
שעוד מלחמה עומדת לפרוץ.

בין אסון לאסון,
בין מעשי טרור איומים,
עמדנו שם, אני והאור שלי,
מביטים, לא שייכים.

ושלחת את כף ידך הלבנה כמוות,
והצמדת את גופי לגופך הקר,
ונשקת לי עד אין אוויר,
עד שצנחתי על אדמתי, מתה.

ואז לבסוף הבנתי את ייעודו,
של האור הלבן המסתורי,
היה הוא האור שבקצה המנהרה,
היה הוא האור שלי.