הרגשה של עצב.
היא עוזבת...
נשארת קצת
והולכת
אבל מיד חוזרת
היא לא יודעת לוותר
על העצב ועל הכאב
אולי כשהיא לא תהיה שטחית
כשהיא תלמד להיות אמיתית
כשהיא תתמיד
כשהיא תשלים עם עצמה
כשהיא תבין שהיא לא יכולה להחליף
ושהיא הכי מיוחדת
כשהיא תלמד להראות לכולם מי היא באמת

היא רוצה להתקרב אבל פוחדת להתאכזב...
ודופקת את הראש בקיר
לומדת להסתיר.
כי היא דואגת לקיר...
מחפשת לפגוע בעצמה.
ולא רק בגלל המראה
בדרכים רגילות זה לא ילך
וככה הכאב הולך...
מרגישה לבד
היא לא נותנת לאף אחד להתקרב
וזה נראה רגיל אבל זה לא.
ואין לה עם מי לדבר
מחוץ למחשב
כולם אומרים שהם פה כשהיא שואלת...
אבל הם לא
כשהיא מסתובבת...
בסופו של דבר כולם הולכים.
והם לא מבינים רמזים.
כנראה כי הם לא רוצים
ולא אוהבים
לוקח לה זמן להתקרב
וכשהיא נותנת למישהו להיכנס...
זה פשוט חבל אם הוא הולך...
היא יודעת לפגוע רק בעצמה...
וזה כואב נורא
קשה לה לבד
אין לה אף אחד
אוהבים אותה נורא...
אבל לא באמת בגללה
והיא לא יכולה לדבר
וזה לא עובר...
אין אף אחד שישמע
אין מי שיחבק
אין מי שיגיד שהוא אוהב
זה הכול מילים
ואין מעשים.

כבר נמאס לה מעצמה
והיא לבדה
זה יגמר?
רק כשהיא תחליט.
זה כמו מעגל שצריך לשבור
אבל מה עושים שתקועים בפנים
וצריך מישהו שיציל?
אבל אין שם אף אחד... שלא מפחד...
וחבל שהיא נחשפת...
ועוד בפני מי?
היא מפחדת
מבדידות ומעצבות...
אבל היא לא משתחררת.
בנתיים היא חושבת.