כשאני מנסה לחשוב מה הפך אותי למה שאני, השנה האחרונה של האלף
השני חוזרת בבהירות מבהילה. מבהילה, כי כל התיכון הוא טשטוש
מתמשך, והרגעים החדים שאני זוכר ממנו, רובם הם מ-1999. אני לא
זוכר בבהירות בחינת בגרות אחת, שיעור אחד, בחינה אחת, בילוי
אחד, שיחה אחת עם חברים או טיול אחד שלא היו ב-1999. כל הפרטים
האחרים נדחסו לתוך כותרות וראשי פרקים: משחק הכדורסל ההוא
שקלעתי סל מנצח, הטיול השנתי של כתה י"ב; אני יכול להיזכר
בהאירועים האלה, אבל אין לי זכרון חד כמו שאני זוכר את פיק
הברכיים שאנה קיבלה בפעם הראשונה שהתנשקנו, על הדשא בקליה. זה
כמו להסתכל באלבום תמונות בלי שאף תמונה תזכיר סיפור מלא
מאחוריה, חוץ מהתמונות של 1999.
באופן אבסורדי, לא נשאר לי כמעט כלום חוץ מהזכרונות האלה.
נשארתי בקשר רק עם יואב - יכול מאוד להיות שבגלל שיואב אף פעם
לא היה באמת מעורב בכל שאר הדברים שקרו - כל שאר הדמויות שהפכו
את 1999 למה שהיא הייתה נעלמו. פגשתי את דן פעם אחת, בנהיגה
מונעת, ואת רוני ונורית ראיתי כמה פעמים באוניברסיטה, בנפרד;
את סשה אני לא בטוח שאדע לזהות היום, את אולגה סביר להניח שלא.
אנה ואני היינו חברים באותו תא פוליטי-חברתי, ופעם אפילו נסענו
לחו"ל ביחד, אבל אנה ואני לא היינו באמת אנה ואני של אז, לא
מאז; השנים והמאורעות הציבו בינינו קירות דקים ושקופים של
טאבו, של כבוד בוגר במקום חברות קרובה, ריחוק במסווה של נורמה.
זה היה אך טבעי שנמצא את עצמנו בכיוונים דומים, תמיד היינו
יותר דומים ממה שרציתי להאמין. כשאנה סיימה את התואר ועזבה את
התא אמרתי לעצמי שאשמור על קשר, וידעתי שזה לא נכון. לא כי קרה
משהו, אלא כי המציאות, לפעמים, היא פשוט כזו.

היינו שבעה. זה לא לגמרי נכון, היינו שמונה, אבל את גיל מחקתי
לחלוטין מהזכרון, הוא פשוט לא היה רלוונטי לשום דבר שקרה - הוא
היה יותר כמו תפאורה דרמטית לשקיעתם של כמה בני נוער אבודים.
אז היינו שבעה - רוני, נערה כחושה ולא-לגמרי-לא-יפה; דן, נמוך
קומה ורחב כתפיים והחבר של רוני; סשה, שהיה גבוה כמעט כמוני
ומוצק בהרבה; אולגה, שברקע הדברים הפכה להיות החברה של סשה;
נורית, שאף פעם לא חיבבתי ואני. והייתה גם אנה. נהגתי לחשוב
שמי שלא ראה את אנה לא יכול להבין מה זה "יפה שבא לבכות".
במובן מסוים, אני עדיין חושב ככה. אנה הייתה עם גיל, וגיל היה
תפאורה, כזכור.
רוני הכירה אותי לאנה - בתיכון עשינו קורס קיץ יחד, רוני ואני,
וכך נפגשנו - אבל אנה הכירה אותי לכל השאר והפכה אותי לחבר
בחבורה הקטנה שלנו. היינו יושבים במקום זה או אחר, אוכלים
אשתנור ב"שבח" ומשתוללים על הדשא או יושבים בסלון של אנה
ומדברים על שטויות. כשאתה נהנה להיות בחברה מסוימת, הרקע פחות
חשוב. היו התלחשויות, גם בחברה; כולנו ידענו שרוני לא נותנת
לדן, כבר שנתיים, אבל לקח זמן לעשות מזה בדיחה של כל החבורה;
כולנו גם ידענו שסשה רוצה אולגה. כלומר, חוץ מאולגה. לפעמים
אני חושב שההתלחשויות גמרו את החבורה הזו, לפעמים אני חושב
שהאיבה הגוברת בין אנה ורוני, לפעמים אני מזכיר לעצמי שמה
שפירק את החבורה הזו היה שאף אחד בחבורה לא באמת הסתדר עם כל
שאר החברים. רוב הזמן אני פשוט מרגיש אשם - אני יודע שאני לא
צריך, אבל הראיות הנסיבתיות תופסות אותי לא מוכן. החבורה הזו
הייתה קיימת לפני שהגעתי, היא התפרקה לגורמים פחות משנה אחרי.

אם הייתי צריך לתאר את אנה במילה אחת, אני מניח שהייתי משתמש
במילה "כיף". אנה הייתה הראיה שהחיים יכולים להיות נפלאים. וזה
לא בגלל שהחיים שלה היו נפלאים, או כל דבר כזה - אני יכול רק
לתאר לעצמי שהחיים בדירה של הוריה לא היו הכי נוחים - אלא בגלל
שליד אנה אי אפשר היה לחשוב על שום דבר עצוב, לא נעים או כואב.
אפילו המבוכה שלי, תחושת חוסר השייכות שתמיד לוותה אותי, הייתה
משעשעת ומהנה כשאנה הייתה בסביבה; אולי זו הסיבה שהסתדרתי עם
הקבוצה הזו. בחורף 1999 לא חשבתי שיבוא היום ואכעס על אנה.
ובעצם, זה נכון, אף פעם לא כעסתי על אנה; כעסתי על עצמי, על
המשפחה שלי, על המורים שלי והטעויות שלי. לקח לי הרבה יותר מדי
זמן להבין את זה, לקח לי הרבה יותר מדי זמן לסלוח לעצמי, ובזמן
הזה הצלחתי לדחות מעליי את החברה הכי טובה שלי.
אחרי שפגשתי את אנה בפעם הראשונה לא הצלחתי להירדם בלילה. היה
בה משהו משכר, היא פיזרה חיוכים אינטימיים וכל מה שידעתי היה
שאני רוצה לבלות זמן איתה, והרבה. היו לי מחשבות רומנטיות, אבל
הן לא היו העיקר - העיקר היה לבלות כמה שיותר זמן עם אנה, ולא
משנה איך. שנה אחר כך ניסיתי להבין לאן התחושה הזו נעלמה,
והתשובה היא שהיא לא - כשקשה לי, אני מדמיין שהיא לידי ומדבר
איתה, והיא גורמת לי להרגיש טוב, עד היום - אני הדחקתי אותה,
באותה האלימות שאפיינה את החודש האחרון של הזמן התמים שלנו
יחד.
היא הייתה הבחורה הכי יפה שפגשתי. לא, זו טעות. היא עדיין
הבחורה הכי יפה שאני מכיר. היו ימים שהייתי מסתכל עליה ולא
מאמין ששלמות כזו מסתובבת בעולם. לפעמים הייתה תופסת אותי בוהה
ועושה לי פרצוף, והייתי צוחק ומדחיק עוד מחשבה. כשהמחשבות האלה
הגיעו, מחשבות על שפתיים וזרועות, הייתי מגרש אותן. היו לי
שלוש סיבות טובות: אנה הייתה עם גיל, בתור התחלה; אנה לא הייתה
מסוג הנערות שנערים כמוני יוצאים איתן, או לפחות כך אמרתי
לעצמי; ואנה הייתה חברה טובה, טובה מאוד, הכי טובה - ואת זה
אסור להרוס.
אבל החורף הגיע לפרקו וכל הרצונות הצפונים שלי החלו ללחוץ
מבפנים. בסערת רגשות מלודרמטית ומגוחכת של נעורים ההקשבה שלי
הפכה לדריכות, כמו צייד שאורב לטרף. לא צייד מוצלח במיוחד - את
היריה הראשונה פספסתי. זה היה בל"ג בעומר, גיל ואנה נפרדו.
גרתי מחוץ לעיר, אז הייתי צריך מקום לישון, והסלון בדירה של
אנה היה בדיוק מתאים להגדרה. ישבנו ודיברנו חצי לילה. השפתיים
שלנו התקרבו והתרחקו. כדי לשבור את המתח, סגרתי את פי בכוח,
נוקש בשיניים. היא נקשה בשיניה לעומתי, ושוב. זו הייתה הדרך
שלי לומר שאני רוצה ולא מעז. אני מניח שגם שלה. כמה ימים אחר
כך היא חזרה לגיל.
את ההזדמנות השניה, בשלהי שנת הלימודים, שבועיים לפני יום
ההולדת שלי, כבר ניצלתי, אבל זה כבר סיפור ארוך של אונס. אולי
זה פחות מתאים עכשיו.

בשולי הדברים, ידעתי שאני אהרוס אותי, ידעתי שאני אהרוס אותנו,
ידעתי שאני אהרוס את החבורה הקטנה שלנו. ברקע, באותו מקום
שאליו הדחקתי את הרעיונות שהשתלטו לי על המחשבות, ידעתי שאני
זורק את הכול לעזאזל. שאני מצלק אותה, את עצמי, מערער את
החבורה המעורערת ממילא. ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. במקום
מסוים רציתי שזה יקרה. יכול להיות שזה היה המקור לכל הסיפור.
שנים אחר כך, אני מנסה לברר אם באמת אהבתי אותה. אף פעם לא
הרגשתי כמו שהרגשתי אתה, את זה אני יודע. אבל מילים גדולות כמו
"אהבה" כבר מזמן לא יוצאות לי מהפה בקלות. אני חושב היום שזה
שילוב של דברים. אובססיה, מרד, תשוקה, משיכה, רצון עז להתאהב,
להתבגר, להיות כמו הנערים בטלוויזיה. אני לא חושב שהשילוב הזה
יכול היה להתפרץ ככה עם מישהי אחרת, אבל אני לא יודע אם זה אחד
החומרים שאהבה עשויה ממנו. דבר אחד בטוח - אם אי פעם אהבתי
אותה, אני אוהב אותה עד עצם היום הזה, במובן מסוים. אני פשוט
מבוגר יותר.

על מערכת היחסים הקצרה שלנו אין הרבה מה להרחיב את הדיבור.
ברגשות האשם שלי אנסתי את החברה הטובה ביותר שלי להיות בת הזוג
שלי; בניצול מחפיר של החולשה שלה כשנזקקה לי אילצתי אותה להיות
שלי; בסחטנות רגשית שפלה חילצתי ממנה "אני אוהבת אותך". שלושה
שבועות ניצלתי אותה, לפני שהיא חזרה לגיל. אלו היו נקודת השפל
שלי, המקום הנמוך ביותר שאגיע אליו. אף פעם לא התנצלתי בפניה
על זה. להפך, הרשיתי לעצמי לכעוס עליה. אף פעם לא הפסקתי
להתבייש בעצמי.
אפילו כשנפרדנו, התעקשה לתת לי נשיקת פרידה. אני חושב על הרגע
ההוא הרבה. הוא מזכיר לי שגם לאנשים כמוני, יש בעולם חמלה.

מה שקרה אחר כך היה צפוי. הריבים בין רוני ואנה, המוזרות בין
אנה וביני, ההתרחקות של סשה ואולגה - הקבוצה שלנו התפרקה
לגורמיה הראשוניים. אני הייתי שבור. זו הרי הייתה המטרה, אני
חושב. ועכשיו גם לא הייתה לי החברה הטובה שלי לצידי. וכאילו
כדי להוסיף חטא על פשע, אני לא הייתי לצידה - גם שנה אחר כך,
כשנזקקה לי. גם בכלל. מכל הדברים היפים שהרסתי בחיי - ואלוהים
עדי, הרסתי המון דברים יפים - זה היה הדבר היפה ביותר, העצוב
ביותר.
1999 עיצבה אותי. זו השנה בה למדתי שלכל דבר יש תג מחיר, למדתי
מי אני, למדתי למה אני מסוגל. זו השנה בה למדתי לפחד מעצמי.
הפחד ההוא מלווה אותי עד היום. הזכרונות שלי מאנה - אלה שלפני
השטות - הם הטובים ביותר שצברתי. אני מקווה שהיא מאושרת. אני
מקווה שטוב לה.
המשכתי לחיות. כולנו ממשיכים. הזמן עובר והדברים נעשים קהים,
מטושטשים. לא אנה, היא אף פעם לא נועדה לצבעים מרוחים ודהויים.
אם הייתי צריך להמשיך לחיות בלי לזכור את אנה, אני חושב שהייתי
מוותר. אנה עזרה לי לראות. הרגעים שלנו ביחד היו היחידים בהם
הייתי מאושר. הייתי רוצה שגם היא תזכור אותי כך. אני מבוגר מדי
לדרמות, למלודרמות ולמה שביניהם. אני מבוגר מספיק כדי לדעת שזה
אבד. אבל צריך להיות מטורף כדי לוותר על הזכרונות.

When everything's over
When everything's clear
When everyone's older
And no one is here
I try to remember
A girl on a wire

(Counting Crows, on A Tuesday in Amsterdam Long Ago)