יושבת בצד, חדר אחר, חצר אחרת.
מרגישה לא קשורה, כל כך לא רצויה לפעמים.
יושבת, חושבת בצד, לבד, בלי כל האחרים.
הם סתם באים לנחם, באים - והולכים.
אנשים, הם לא מבינים...
אומרים סתם מילים, כי ככה יוצא.
מרגישים מין דחף, צורך להגיד, לנסות לעודד, להתערב.
אבל אף פעם לא באמת מתכוונים, לא באמת דואגים.
סתם מדברים, ומדברים - מה לעזאזל הם אומרים?!
לא מקשיבה, רק מנסה להבין על באמת הם חושבים, למה הם באמת
מתכוונים כשהם אומרים:
אנחנו באמת "מצטערים"
צביעות של אנשים יכולה להרוג לפעמים בנאדם - מבחילה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.