השמים נצבעו כתום של סוף יום ואת ואני ישבנו על החלון ורק
שתקנו, אני גיששתי בידי אחר ידך, לאחוז בה, שתדעי שאני שם ולא
מצאתי, ידייך היו חבוקות בתוכך, פוחדת.
הרוח הקרה ליטפה את העור הלוהט שלי ורעד קל אחז בי ואת הבטת בי
בעצב, רוצה לחבק ולא מעיזה לגעת, כאילו המגע צורב את העור.
קרניים אחרונות של שמש נצצו בעינייך ודמעות החלו לעלות בהן ואת
ניגבת אותן בזעם, לא מסוגלת להודות שכואב לך, שאת רוצה לבכות.
החושך הכחול הלך והשתלט על העולם, כאילו הכתום הנהדר מעולם לא
נגע בו וחושך, לילה והירח חריץ דק של אור זהוב.
כל הלילה את ישבת על חלוני וניגנת מנגינות עצובות על מיתרי
ליבך ואני הקשבתי להן בכאב ולא ידעתי איך להפסיק את הנגינה,
איך תוכלי שוב לחייך.
וכשהיה כבר בוקר והשמש התרפקה בחמימות נהדרת על הגוף. את הבטת
בי במבט שורט והלכת בשתיקה והשארת אותי לבדי על החלון.
אף מילה לא נאמרה בינינו, גם לא המילים שהיו צריכות להיאמר.
ואולי אם היית נשארת לעוד רגע, הייתי לוחשת לך שאני אוהבת
אותך.