את מנסה לא לחשוב על זה, מנסה להעסיק את עצמך בדברים אחרים
ועדיין זה מנקר לך בראש,
את לבד.
אז את בולעת בקול את הגוש המחניק בגרון ומדליקה טלוויזיה,
מגבירה את הווליום שלא תשמעי את השקט, שלא תשמעי את הקול שבראש
שלך.
את מסתובבת בין החדרים הריקים, פותחת וסוגרת דלתות, מפזרת את
עצמך בכל הבית, פוחדת לשבת במנוחה, פוחדת לתת לכלום הזה לשלוט
בך.
אין אפילו ענן אחד בשמיים השחורים והכוכבים מנצנצים אליך בחלון
וקור נעים של לילה נכנס פנימה ובחוץ, אפילו לא מרחוק, את שומעת
מוזיקה ודיבורים וצעקות וחיים, המון חיים, את כמעט מתפתה לחשוב
שהם מתגרים בך, כמו לועגים לך על בדידותך אבל הם הרי כלל לא
זוכרים אותך עכשיו, אפילו בשביל לעג את לא מספיק חשובה.
את סוגרת את החלון בזעם, מנסה להשתיק את הקולות מבחוץ, שוקלת
כמעט ברצינות להתמכר לקול הפנימי הזה, שמצליף בך בלשונו
החלקלקה, באכזריותו הנוראית.
הבדידות הזאת, המחנק הזה של הכמעט שנמצא בכל מקום, שמשגע אותך,
איך מעלימים אותו, לאן כבר אפשר לברוח.
שישי בערב, השעות עוברות בלי שתשימי לב, בבית ליד אוכלים ארוחת
ערב ביחד ואחרי זה כבר כולם יוצאים לבלות, פה ושם, זה לא ממש
משנה לאן, בעיקר משנה עם מי.
אבל את, אולי אם יהיה לך כוח את תכיני מנה חמה ותאכלי לבדך
בסלון הגדול ואחרי זה את תשארי בבית ולא תצאי, כי הרי זה לא
משנה איפה, זה משנה עם מי ואת בכל מקום תהיי לבד, אז לפחות
בבית, לפחות תתחמקי מהמבטים האלו שמבהירים לך בתוקף שאת לא
שייכת.
והשעון יצלצל חצות ואת תכנסי למיטה הגדולה שלך ותתכסי עד מעל
הראש ותשנני לעצמך בזעם שאין אדם מאושר יותר מזה המסוגל להיות
עם עצמו, אבל בתוך תוכך תדעי שזה שקר שהמציאו אנשים בודדים
כמוך ואת אומרת שוב ושוב שהיית רוצה להיות קצת יותר מיוחדת,
אבל הסוד הכי כמוס שלך הוא שבעצם היית רוצה להיות
קצת יותר רגילה.