את מגמגמת משהו, מוציאה מהפה מילים שאיכשהו אמורות להתחבר
למשפט הגיוני ושלם, רק שזה לא ממש עובד והדמעות כבר חונקות
אותך בגרון.
את מתייאשת ועוד לפני שאת מספיקה להגיע לדלת הדמעות כבר שוטפות
לך את הפנים.
את טורקת מאחורייך את הדלת ומחכה, היית מתה שהיא תרדוף
אחרייך.
אבל היא לא ואת יכולה לשמוע את האנחה הכבדה שלה מבעד לדלת
הסגורה ואת גרירת הכסא ונדמה לך, רק לרגע שאפילו אנקה קלה של
בכי, אבל זה בטח רק נדמה לך.
היא גדלה, את חושבת לעצמך, משהו במבט שלה אחר, הניצוץ התמים
הזה נעלם ועייפות כזאת שכל כך לא מתאימה לה תפסה את מקומו.
מה באת לכאן פתאום, איך העזת לחשוב שהיא תוכל לסלוח לך, על מה
שעשית ועל איך שברחת, יש דברים שגם הזמן לא יכול להם.
כל קמט בזווית העין מזכיר לך את הזמן שעבר, את השנים שהתפספסו,
את השקרים שהרשית לעצמך, אלוהים כמה שאת מצטערת עכשיו וכמה שזה
לא משנה.
הרגליים הכבדות שלך מתחילות לסחוב אותך החוצה ודלת הבניין
החורקת נסגרת אחרייך לאיטה, כמו נקודה בסוף משפט.
ואת רק חושבת על המשפט שלך שוודאי תפתחי ברגע שתגיעי הביתה,
משפט שבו את תהיי הנאשמת והתובעת והשופטת והעדה הראשית ורק
סנגורית לא תוכלי להיות, כי כבר נגמרו לך המילים להגן על
עצמך.
את נזכרת במבט הקר שלה, בעיני המתכת שמביטות בך, עיניים
בוגרות, רציניות, קמטים זעירים בקצותיהן וזוכרת גם את עיני
הילדה שהביטו בך אז, בעיקר בתמיהה, בפעם ההיא, שעליה את עומדת
למשפט כל יום. כל יום.
איך עזבת אותה לבד וברחת, אפילו לא בכית אחרי זה וחשבת שהיא
תוכל לסלוח לך.
טיפשה
איך פיתית את עצמך לקוות שהיא שוב תקרא לך 'אמא'.