סוף המלחמה.

סוף המלחמה הגיעה אלינו באיחור. הרוסים הגיעו אלינו רק בשמונה
בערב. שיירות הגרמנים חלפו בכביש בדהרה מטורפת. הם עברו מתחת
לחלון הקסרקטין שבו שהינו מזה שבועיים, וידענו שזו התחנה
האחרונה, שאין זו אלא שאלה של זמן - ימים או שבועות - עד
שהעניין יסתיים. איך יסתיים לא ידענו.

הגענו מגרמניה ברכבת. חצינו את גרמניה מברגן בלזן עד לטרזין
שבלב צ'כוסלובקיה. המסע נמשך עשרה ימים, ובדרך פלא הצליחו
להעביר אותנו מבלי שניפול בידי בנות הברית. נסענו בקרונות משא
פתוחים ארבעים איש בקרון. הדלתות היו פתוחות. השומרים, חיילים
זקנים, התייחסו אלינו בשוויון נפש. כשעצרנו נתנו לנו לרדת - רק
נבחו קצת שלא נתרחק. וכאשר הגיע הזמן לזוז צעקו "שנל שנל" -
מהר בגרמנית. היו להם רובים ישנים, ונדמה לי שלא היו טעונים.
מזון לא סיפקו לנו, אפילו היו רוצים, לא היה להם מקור אספקה.
עד היום איני מבין את המניעים לארגון המסע ואת הסיבות להשקעה
הלוגיסטית שהייתה כרוכה בהברחתנו אלפי קילומטרים לכל אורכה של
גרמניה.

בדרכינו מהמחנה לתחנת הרכבת, נתקלנו בתורים אין-סופיים שצעדו
לכיוון הנגדי, שברי אדם מלווים באנשי אס-אס הובלו לאותו מחנה
ממנו רק הוצאנו. אנחנו, כאלפיים איש שברבות הימים נודעו כקבוצת
קסטנר מספר שתיים, התחלנו להאמין לסיפורים שהגרמנים מנסים לשמר
אותנו כקלף מיקוח ולהשיג איזה הסדר באמצעות כמה קציני אס-אס
שקיוו להציל את עורם. היו עוד ניחושים, השערות ופנטזיות על
היעד הסופי - שבדיה או שוויץ, אבל ממה שראינו במשך המסע הגענו
למסקנה שניסע עד שניפול בידי בנות הברית. בכל מקום שעצרה הרכבת
ראינו קבוצות חיילים במנוסה לא מסודרת. השחילו אותנו בין
הכוחות של בנות הברית שסגרו על הגרמנים המובסים מכל הכיוונים.
לאחר עשרה ימים של "טיול" הגענו לטרזין.

במשך הנסיעה  היו לנו שתי בעיות עיקריות. הראשונה בהן להשיג
מזון. כשעצרה הרכבת פשטנו על הקרונות והמבנים שהיו בסמוך
בחיפוש אחר כל דבר בר אכילה.
איש לא עצר  בעדנו - המקומות היו נטושים ומעט האזרחים הגרמנים
שהיו בשטח עסקו בכיבוי שרפות ופינוי נפגעים. לפעמים עצרנו
באמצע שום מקום בשדה פתוח. היו אלו עצירות לא טובות בשבילנו.
בחודש אפריל לא הצמיחה אדמת גרמניה שום דבר ראוי למאכל. למעשה
יכולנו לנטוש את הרכבת, להסתתר, ולחכות למשחררים.

אך לא עשינו זאת, כי לא רצינו להתנתק מהרכבת שהעניקה לנו
בטחון.
האופצייה להישאר מאחור ולחכות לאמריקאים הייתה כרוכה בסכנות לא
מעטות. אחד מהרביעייה שלנו, החבר בירו, מצא באחת הפשיטות
עיפרון ונייר וערך טבלה השוואתית של סיכויים להתפגר ברכבת מול
הסיכויים להתפגר מחוצה לה. הוא היה מעמיק ויסודי. דוקטור בירו
בחייו הקודמים היה איש מספרים והבין בסטטיסטיקה. הטבלה שהכין
הייתה מפורטת וכללה את אחוזי ההישרדות באפשרויות השונות.
באפשרות הנטישה נכללו הסיכויים הבאים: החיילים הגרמנים יירו
בנו, המקומיים יהרגו אותנו במכות, המשחררים יהרגו אותנו בטעות,
המשחררים יאחרו ואז נתפגר מרעב. סך הכול של סיכוי ההישרדות,
עשרים אחוז. האפשרות להישאר ברכבת כללה את הסיכונים הבאים -
מטוסים אמריקאים יתקיפו את הרכבת, במקום כלשהו ימסרו אותנו
לאס-אס והם יחסלו אותנו, הנסיעה תיגמר בטוב ואנחנו ננצל. סך
הכול סיכויי ההישרדות שלושים אחוז. כעבור כמה ימים אכן התקיפו
מטוסים אמריקאים את הרכבת שגררה גם קרונות שנשאו טנקים,
והתוצאה הייתה עשרות הרוגים ופצועים.

האפשרות שנגווע ברעב ברכבת לא נכללה בחישובים. וכאן המקום
להסבר - קראתי פעם כי גודלן של להקות טרף מותאם לתנאים ולסביבה
בה הן פועלות. הלהקות גדולות מספיק בכדי להתגבר על הטרף, וגם
שתאפשר להן לא להיות מאוימות על ידי טורפים חזקים מהן. אולם
אינן גדולות מדי, כדי שהטרף יספיק לכל הלהקה.
בלי שהינו מודעים לחוקי הטבע אימצנו  לנו חלק מחוקים אלו.

וכך זה התחיל.  בתחילת החודש הרביעי בברגן בלזן, מיכאל מוצ'רי
ואני היינו זוג שהיווה את גרעין הלהקה. חיינו כצוות בקולקטיב
מושלם. בסוף פברואר הסתיים הקור הנורא. השינוי במזג האוויר
היווה הקלה למרות שמנות המזון קטנו ומספר הגופות ליד שער המחנה
גדל. כבר לא היה צריך להתכווץ על הדרגש ולהילחם עם שלפוחית
השתן שעמדה להתפוצץ רק בכדי לדחות את הרגע, ההתקלפות
מהסמרטוטים שהתכסינו בהם, שפירושו איבוד חום שאגירתו מחדש לוקח
שעות. רבצנו לפני הצריף  והתמסרנו לקרניים החיוורות של שמש
אביבית. אולי בהשפעת השמיים הכחולים, אנשים החלו לגלות יותר
עניין אחד בשני. שכנינו לדרגש שמו לב פתאום שאנחנו נראים טוב
יותר מאחרים.

למעשה מיכאל היה דמות מוכרת  בסביבה הקרובה - הוא היה הסמכות
של מחלק הלחם. קיבלנו כיכר לחם אחת ליום שאורכה נע בין עשרים
לעשרים וארבעה סנטימטר. כיכר לחם אחת לעשרה אנשים. את הלחם הזה
היו צריכים לחלק בדיוק של מילימטרים. היה לנו סרגל שבור מעץ
והמחלק הבלתי משוחד המקובל על כולם היה מיכאל. הוא מדד, סימן
וחתך את הלחם ביד אמונה - תחת עיניהם הפקוחות של בעלי העניין.
לפני כן הוגרלו מספרים שנצמדו למנות ובדרך כלל לא היו ויכוחים,
הפרוסות היו זהות. לפעמים יצא לנו אפילו להרוויח שקבוצות אחרות
לא הסכימו ביניהן ופנו למיכאל לעשות את המלאכה. המחיר ששילמו
היה פרוסה מהקצוות בעובי חצי סנטימטר.

היה ברור לכולם שמיכאל ואני איננו אחים ואפילו לא קרובי משפחה.
הדבקות שלנו אחד בשני עוררה תמיהה וסקרנות. בקבוצת החלוקה שלנו
היו שני אנשים שמצאו בנו עניין מיוחד - הראשון לסלו בירו, בעל
תואר דוקטור, הונגרי בן שלושים, גוי מהמעמד הביניים הגבוה,
שעניין יהדותו של איזה סבא או סבתא התגלה לו לראשונה כשנלקח
לעבודת כפייה. השני היה רטושי, מהנדס בן עשרים ושמונה. לא היה
הרבה משותף בינינו - שני העופות המוזרים בגן החיות המטורף הזה.
בסדר החברתי הישן היה מיכאל מחלק הלחם או הלחמניות ליד כניסת
המשרתים של משפחת בירו המכובדים, ואני ממלא את האוטו בדלק
לאדון רטושי אומר יפה תודה רבה עבור התשר שאני מקבל - אם וכאשר
אני מקבל. במצב הנוכחי, בו הכינים תרמו תרומה משמעותית לטשטוש
המעמדות, הצטמצם הסדר החברתי לחלוקה הוגנת של הלחם. בירו
ורטושי, שני אנשים אינטליגנטים למדי, תפסו את העיקרון של ה"סדר
החדש" והפכנו לרביעייה. היתרונות של הגדלת הקבוצה התבהרו בזמן
המסע, בפשיטות ובחיפושים אחרי אוכל - היינו מספיק חזקים בכדי
להשתלט על שטחי הציד, אך לא רבים מדי בחלוקת השלל. הקבוצה
הייתה מסורה לחבריה והפגינה אדישות מוחלטת לסביבתה. דחינו
בקשות ותחנונים של אנשים שביקשו להצטרף כדי לשפר את סיכוייהם
לשרוד. הרגשות ההומניסטים שלנו ננעלו במקום בלתי ידוע ורק
לעתים רחוקות סייענו לאחרים. כל גילוי אנושיות דרש מאתנו מאמץ
פיזי ואנרגיות שנשמרו רק לקבוצה. ארבעתנו אכן הגענו לטרזין.
אבל  רטושי לקה בטיפוס ומת כעבור כמה ימים, גורם שלא לקחנו
בחשבון באחוזי ההישרדות. האדון הגוי בירו חזר להונגריה, והקשר
ניתק. איני יודע איך השתלב מחדש במשפחתו הנוצרייה אחרי הניסיון
הבלתי נשכח שהיה לו ב"איך לחיות יהודי". למיכאל ולי עוד נותרו
עוד עניינים משותפים בהמשך. איני יכול ואיני רוצה לתאר את רגעי
השחרור. איני רוצה להיכנס להבדלים שבין עצמות בלתי מזוהות או
שם חרוט על גבי מצבה, ובין השארות בחיים - ובזכות מזלי הטוב
וההשגחה העליונה אני יכול עכשיו, כעבור חמישים שנה, לכתוב
סיפור על המעשים הקטנים ועל האווירה שהייתה אחרי השחרור.

לקח לנו זמן לקלוט שהחיילים הרוסים אינם חזיון תעתועים. אפשר
היה לגעת בהם וללטף אותם, והטנקים והמכוניות שפילסו דרכם אלינו
לא היה חלום. המלחמה אכן נגמרה, ונשארנו בחיים, ואנחנו
חופשיים.
איני ממליץ שאת המשך מעשיי ילמדו כדוגמה להתנהגות מופת בתנועת
הצופים, אבל לפחות השתדלתי להיצמד לאמת, וגם זה שווה משהו.

טרזין לאחר השחרור הכילה ניגודים שעלו על כל דמיון. במרכז העיר
היה פרק רחב ידיים שבו שיחקו ילדים בני עשר כדורגל, ובצלצולי
פעמונים עליזים נסעו באופניים - איפה השיגו אותן אין לי מושג -
כשהם מפלסים את דרכם בין ההמון החוגג. רמקולים רבי עוצמה
השמיעו מוזיקה, ודגלי צ'כוסלובקיה קישטו את חזיתות הבתים.
עליצות וצבע שלטו בכול. אבל במרחק שני רחובות משם עמד קסרקטין
ענק בן שלוש קומות, חלונותיו שפנו לרחוב חיו חסומים במוטות
ברזל ובקרשים שמוסמרו עליהם לא מזמן. השערים היו נעולים. בפתח
עמדו אנשים מצוידים במקלות, וסרט כלשהו על שרוולם. מעבר
לסורגים ולקרשים שלדי אדם בסחבות הפסים של מחנות הריכוז סגורים
כמו חיות בכלוב, מושיטים ידיים וזועקים בבליל שפות לעוברים
המעטים המזדמנים בסביבה. כמו תעתוע, חלום בלהות, שרידים
מהתופת.
מה היה פשעם של האומללים  שמנעו מהם לבוא בקרב בני אדם ולחגוג
אתם את השחרור? הסיבה הייתה נעוצה בציות הנאצים לפקודות עד
לרגע האחרון, עד רגע ההתמוטטות.

כבר בתחילת המלחמה, מיד לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, בחרו הגרמנים
בטרזין, עיר קסרקטין מימי המונרכיה האוסטרו הונגרית, לשמש
כחלון ראווה. חלון ראווה מזויף שמטרתו להציג את יחסם האנושי של
הנאצים כלפי היהודים. חיי היהודים במשך המלחמה עברו הרבה
תהפוכות, וככל שהמלחמה התארכה ומצבם של הגרמנים הדרדר, נעשו
החיים בעיר קשים יותר. מדי פעם נשלחו גם טרנספרים למחנות
השמדה, אבל לקראת הסוף - ושוב איני יודע לפי איזה הסכם ולפקודת
מי - נשלחו אנשים גם לשוויץ.
אך כללית, למרות כל הקשיים, מצבם של האנשים, משפחות, ילדים
וזקנים, היה טוב לאין שיעור מאלה במחנות הריכוז.
סמוך לסוף, החליט משהו בפיקוד הנאצי לגנוב את היהודים - או חלק
מהם - מהשטחים שבנות הברית עמדו לכבוש, ולהזרים אותם אל השטח
היחידי שנותר בשליטה הגרמנית - לטרזין. מבצע זה היה כרוך במאמץ
לוגיסטי ענקי ולא סביר. ושוב, מסיבה לא ברורה, קבוצות של
יהודים שעבדו בחוות באוסטריה ונשמרו במצב פיסי לא רע, הקבוצה
שלנו מברגן בלזן - קבוצת קסטנר השנייה - וקבוצה של יהודים
הולנדים גם כן מברגן בלזן, זכינו בהסעה דה-לוקס ברכבות, בעוד
שאת היתר הצעידו ברגל.
היה זה מסע אדיר של שברי אנוש שפונו ממחנות ריכוז ומפעלי
תעשייה שעבדו בפרך מכל שטחי גרמניה. צעדה מזורזת של עשרות או
מאות קילומטרים, ללא מזון או תנאי לינה אנושיים. מי שלא עמד
במסע נורה במקום. עוד מעשה מטורף של החיה הנאצית הגוססת.
מדוע היחס השונה בין הקבוצות - אולי חוקרי ההיסטוריה יוכלו לתת
הסבר.
כולנו נדחסנו לעיר ללא התחשבות בהבדלים הקיצוניים, במצבם הפיסי
והמנטאלי של הקבוצות השונות. וגם לא היה לנו ברור מה בדיוק
תכננו הנאצים לעשות בנו.
אלה שצעדו ברגל היו מותשים ואיבדו כל צלם אנוש, הם היו עדר
מורעב ומסוכן. אלה מהם שעוד נשאר בהם הכוח היו מוכנים לרצוח
בכדי להשיג כל דבר ניתן לאכילה. בלית ברירה הופרדו משאר
אוכלוסיית העיר.
להבהרה - הניהול היום-יומי של העיר הופקד בידי היודן-רט. - הם
הוכנסו לקסרקטין, החלונות רושתו, השערים ננעלו, ואת מה שהתרחש
מאחוריהם אפשר היה רק לנחש. במקום ובתנאים ששררו לא היה שום
אפשרות לטפל בהם גם אחרי השחרור.
הצבא האדום לא היה מאורגן לטפל בבעיה מסוג זה, אך הם עשו כמיטב
יכולתם עם הציוד, המזון והכוח הרפואי שעמד לרשותם. בעיקר ניסו
לטפל בהם בעזרת הרשות המקומית, אבל זו הייתה משימה בלתי אפשרית
באותן הנסיבות. מדי פעם השער הנעול נפתח, ובעוד השומרים מונעים
בכוח התפרצות של היושבים מאחורי החומות, הייתה עגלה עמוסת
גופות מתגלגלת לאיטה דרך השער הקמור, מובלת בידי אנשים לבושים
בסרבלים לבנים ומסכות מכסות את פניהם. העגלה עמוסת גוויות
מדולדלות, מי שהיו פעם בני אדם ולא עמד להם הכוח והמזל לזכות
בחיים, הייתה נגררת דרך רחובות העיר אל קבר אחים. אלה שהיו
עוברים על פני העגלה המקרטעת על אבני הריצוף היו עוצרים את
נשימתם וזורקים בה מבט מבוהל. לא היה זה צער או זעזוע, אלא
פחד. פחד פן יבגוד בהם המזל ויצאו את העיר על אותה עגלה, גופות
חסרות שם וזהות.
עיר לא מציאותית, מלאת ניגודים. נקודת מעבר זמנית. חלקם השוהים
בה יזכו לבנות חיים חדשים, חלקם יישארו כמזון לתולעים, מתחת
למצבת זיכרון ללא שם.
ואנחנו, בני המזל, נשמנו את האוויר המתוק של האביב. טיילנו
בשדות, ולפעמים צבטנו את עצמנו לוודא שאכן זה אמיתי. באחד
הימים שטופי שמש, היום השני או השלישי לסיום המלחמה, שוטטנו
לנו לשום מקום. התרחקנו מהעיר ונכנסנו לשדרת עצים. מולנו, לא
ייאמן, צעדה בשלשות, במבנה צבאי מסודר, יחידת ז'נדרמים
הונגרים. אמנם ללא נשק אבל מדיהם מצוחצחים ולראשם הכומתה עם
נוצת התרנגול, סמל היחידה מעורר הפלצות מהעבר. הם צעדו
לקראתנו, מכונסים בעצמם וכנועים. כששמעו שאנו מדברים הונגרית
נעצרו ופנו אלינו. על פניהם ניכרה הקלה, כשחייכו בידידות אלינו
- "אחים הונגרים, מזל משמים שפגשנו אתכם בארץ ארורה זאת. אנחנו
הולכים כבר ימים ולא יודעים לאן. שמענו שהמלחמה נגמרה, אז
זרקנו את הנשק ומאז אנחנו הולכים. הצלחנו להתחמק מהרוסים, ואנו
רוצים למסור את עצמנו לאמריקאים, או לאנגלים. רק לא לרוסים או
לצ'כים, תעזרו לנו למצוא אותם. הרי אנחנו אחים".
אנחנו, שהיינו חמישה "אחים הונגרים", ענינו בעליצות ובפה אחד.
"בואו אחרינו, נוביל אתכם היישר למחוז חפצכם". לקחנו את כל
הכבודה ל"המצודה הקטנה", לקצה העיר, מקום מושבם של קבוצה גדולה
של בחורים הונגרים במצב פיזי סביר.
הם באו אתנו ברצון, לאחר שהסברנו להם שלא פנו לכתובת הנכונה,
הפשטנו אותם והיכנו אותם מכות רצח. הרבצנו להם בידיים, במקלות
ובאבנים, כל מה שהיה בהישג יד. מי שהתעייף הלך לנוח בצד וצפה,
הבא בתור תפס את מקומו והמשיך במלאכת הקודש. לא היו עינויים או
מעשי סדיזם, רק שברנו להם את העצמות בצורה ההומנית ביותר.
כשהיו כולם על הרצפה, זבי דם ומייללים לרחמים, קראנו לרוסים
וסיפרנו להם שמצאנו אוצר וביקשנו שיביאו כלי תחבורה כי האוצר
זקוק לשינוע. הרוסים באו, ראו והביאו משאית. אחד הבחורים שידע
רוסית הסביר את המצב לקצין הרוסי, שבמקרה היה יהודי ודיבר גם
יידיש. הרוסים נשארו אדישים, וביקשו רק שנגמור את העבודה
ונעמיס את הסחורה על המשאית. הקצין חילק לנו סיגרים ולקח אתו
את השרידים החבולים של הצבא ההונגרי. אלה מאתנו שהיו פיקחים
ובעלי תושייה רוקנו את הכיסים והארנקים בזמן שהשאר עסקו במלאכת
הקודש. אספנו את המדים של הז'נדרמים והדלקנו מדורה יפה לזכר
הימים הטובים.

לצ'כוסלובקיה הגיעו הרוסים כמשחררים ולא ככובשים. לא היו ביזה
ושוד.
בימים הראשונים כשעוד אפשר היה לצאת אל מחוץ לעיר, הרבינו
לטייל לכיוון הכפרים  הגרמניים שתושביהם ברחו מחמת החשש לנקמה.
למרות הפקודות החמורות בנושא ביזה, ידעו החיילים שחנו במקום
שהבתים הנטושים היו של הגרמנים ולא היה אכפת להם שנעשה את
המלאכה במקומם. פלשנו לבתים הריקים וחיפשנו מציאות, אבל בעיקר
מה אפשר להרוס. תמונתו של היטלר הייתה תלויה במקום של כבוד בכל
סלון ואנחנו השתמשנו בה לקליע למטרה. לאחר שגמרנו את מלאי
התחמושת החד פעמית; צלחות חרסינה וכוסות, הפגזנו את התמונה
בארטילריה של כיסאות, שולחנות ובכל שיכולנו להרים. עשינו זאת
עד שהתעייפנו, והרגשנו הרגשת פורקן נהדרת של שחרור.
באחת ההזדמנויות, לאחר שסיימנו את טקס הפגזת תמונתו של היטלר,
יצאנו לחצר לנוח, ופגשנו בחזיר שחור קטן שנבר באפו ליד הגדר.
למיכאל, שהיה אופה וטבח במקצועו, נתעוררו במוחו נשכחות בעקבות
מראה החזיר, נדלק וראה הזדמנות ליישם את כושרו בבישול. "אתה
מבחין בפוטנציאל הגסטרונומי הטמון כאן?" שאל אותי והצביע על
החיה. "כן," השבתי. "הרעיון יפה, אבל ההוצאה לפועל קצת
בעייתית. כדי שהדבר השחור הזה יהפוך לסטייק צריך קודם לשחוט
אותו. וכדי לשחוט אותו, צריך קודם לתפוס אותו. הרגליים של
השולחן ששימשו אותנו נגד היטלר לא יועילו כנגד חזיר חי."  ותוך
כדי שדנו איך לתפוס את החזיר תפסנו חייל רוסי שעבר בשכונה
וסחבנו אותו לחצר. בעזרת שפה בין-לאומית, הצבענו לכיוון החזיר,
"בום-בום" ו-הם-הם", ובכיוון הפה שלנו הצלחנו להסביר לרוסי
שלנו את הכוונות. הוא הנהן בראש לאות הסכמה, אמר "נייט
בום-בום" והלך לו. התאכזבנו והסכמנו בינינו שאי אפשר לסמוך על
הצבא האדום. הם תמיד מאחרים. ואם כבר מגיעים, הם נעלמים
כשצריכים אותם. אחרי שכמעט התייאשנו, הופיע הרוסי וסכין ענקית
בידו. בתוך דקות ספורות התווסף החזיר למניין האבדות של הרייך
השלישי. החייל ביתר את החיה במומחיות, ועזב כשעל פניו הבעה
מרוצה של צופה שעשה את המעשה הטוב היומי שלו.
ארזנו את הבשר בציפה של מיטה שמצאנו בבית, ובעמל רב גררנו אותו
הביתה לחצר הקסרקטין. לעת ערב אספנו קרשים וקרטונים ובנינו
מאבנים מין גומחה לאש, ועל רשת ברזל שעקרנו ממקום כלשהו - לאחר
שגילחנו את השערות של החזיר במכשיר גילוח - הזמנו את החברים,
והחבר שלי במיטבו צלה את הסטייקים כשכולו זורח מאושר. תמרות
העשן והריחות של אורגיית הזלילה הזמין צופים רבים, ביניהם גם
רופא אחד -
ואיני יודע האם מדאגה לבריאותינו או מקנאה שלא הזמנו אותו -
בכל מקרה הוא נתן לנו הרצאה על התזונה הראויה לקיבתנו מצומקת,
כינה אותנו מטומטמים וניבא שנהרוג את עצמנו, ונשלשל את מעט
הנשמה שנשארה לנו. אמנם נשארנו בחיים, אבל כולנו, חמישה-עשר
איש, תפסנו מקום קבע באחד מבתי השימוש שהיו במקום. את שרידי
החזיר חילקנו לעניים, אבל את התור לבית שימוש לא הסכמנו לחלק.
למעשה לימים הבאים היה הסדר קבוע סביב המוסד. אחד יושב בפנים
ומשלשל, ואחד עומד בחוץ ושומר על התור למשלשל הבא. כמה ימים
אחר כך, כשעוד החזקנו את הבטן, ניגשו אלינו שני שחצנים שפגשנו
בכפר. הם סיפרו לנו שגם הם חזרו עם חבילות, אבל במקום בשר עטוף
בציפה נשאו בחבילותיהם ציפות סדינים ועוד דברי ערך של תכולת
הבית. יהודים - חלקם עניינם במסחר, ואחרים נפשם באומנות
הבישול.
הימים חלפו והתחלנו לדבר על חזרה הביתה. שערי העיר ננעלו
והטיולים בסביבה נפסקו. טרזין הייתה מוקפת חומה כפולה ובאמצע
תעלה - בדומה למבצרים מימי ביניים - והגישה אליה הייתה דרך
שערים שמורים על ידי שומרים צ'כים. אישורים שונים ומשונים
נדרשו למי שרצה לעזוב. מחלת הטיפוס הפכה למגפה והקשתה על קבלת
האישורים. בשלב ראשון של התהליך צריך היה להיפטר מהכינים
שהפיצו את המחלה. לצורך זה הוקם  בית מרחץ. לאחר המתנה בתור,
שיכלה להמשך מחצי יום ועד יום וחצי, הופשטנו ושרפו את הבגדים.
אחר כך נכנסנו לשורה של מקלחות. גרמניות מגולחות ראש, שאמרו
שהן נשים של האס-אס, קרצפו עם מברשות ארוכות-ידית את אלו שמצאו
בכך תענוג מיוחד כבמחזה אחרית הימים. אחר כך ציידו אותנו
בבגדים חדשים וקיבלנו אישור שעברנו את השלב הראשון. בתחנה
השנייה היה עלינו לקבל אישור שמצב בריאותינו תקין, והחשוב מכל
שאנחנו נקיים מכינים. "משרד הבריאות" היה כמקום אחר של העיר,
וגם שם היה תור, כמובן. הצרה האמיתית נבעה מהעובדה שהיה סיכוי
סביר שנרכוש כינים מאלה שרצו להתחכם ולחסוך את השלב הראשון, אך
גם את זה עברנו בשלום.
מצוידים באישורים הדרושים, התייצבנו בבנק - אפילו בנק היה
בטרזין - שם קיבלו אלף קרונות צ'כים ואת האישור הסופי ליציאה
לפרג בהסעה מאורגנת תמורת שמונים קרונות. כמובן שגם בבנק היו
תורים, מה גם ששעות העבודה במוסד הזה היה משמונה בבוקר עד שש
בערב, לעומת התחנות האחרות שעבדו עשרים וארבע שעות ביממה. נדמה
שלא עברו חמש דקות מאז שניצחנו במלחמה וכבר הפקידים
והבירוקרטיה משתלטים על חיינו.

בשעות הערב, לאחר יומיים ללא שינה, סיימנו את התהליך כשאנו
מצוידים בכל הניירות. ההסעות יצאו רק בשעות הבוקר, ולפנינו עוד
היה לילה שלם. למגורינו בקסרקטין בדרזדן לא העזנו לחזור, מפחד
שיוטל הסגר על המקום. על חומרת מגפת הטיפוס וסכנת ההתפשטות
החליטו מנהלי המקום. הם החליטו מתי לנעול או לפתוח את השערים
כפי רצונם - איני יודע מה היו השיקולים שלהם. וכשהשער היה
נעול, לא עזרו שום אישורים. גם אם התמזל מזלך ולא חטפת טיפוס,
הייתה צריך לעבור את כל התהליך מחדש. אנחנו לא לקחנו סיכונים.
את הלילה האחרון "בילינו" על המרצפות של הכיכר. האבנים הקשות
וההמולה של העוברים והשבים, אף התגרות של העומדים בתור לבנק לא
הפריעו לנו. ישנו שנת ישרים, כשהניירות היקרים מוצמדים בפלסטר
בחלק המוצנע של גופנו בין הרגליים מתחת הביצים.
למחרת, בבוקר, אחרי בדיקה קפדנית של כל התעודות, עלינו על
המשאית ועזבנו את טרזין, עיר הניגודים שמאחורינו. אנחנו בדרך
הביתה.
הגענו לפראג בגשם שוטף, מקלחת שמימית קיבלה את פנינו עם
כניסתינו לעיר. גשם קיצי וחם שטף את פנינו, כאילו לשטוף את
העבר ולטהר את הגוף והנפש המיוסרים לקראת העתיד. מעט האנשים
שהיו ברחובות קיבלו אותנו בנפנופי ידיים לבביים וצעקו לנו
מילות ברכה, אולם בכך הסתיימה קבלת הפנים הלבבית של פראג.
המשאית פרקה אותנו בנקודת פיזור במרכז העיר, ליד המשרד של חברת
ההסעה. הייתה שם משלחת שלמה שחיכה לנתינים הצ'כים, וקיבלו אותם
בפרחים בממתקים ולקחו אותם מיד למרכזי שיקום.
ואנחנו ההונגרים - הם התעלמו מאתנו, בלשון המעטה. אחד שהצלחנו
לדובב והיה מוכן לדבר אתנו אמר "נו תבינו, זה קצת מסובך, אמנם
אתם גם קורבנות הנאצים, אבל אתם גם הונגרים. ואנחנו הצ'כים לא
מחבבים אתכם במיוחד. אין לנו שום עניין לטפל בכם".
אך לאחר שראה את האכזבה על הפנים שלנו הוסיף "חכו כאן. עד כמה
שידוע לי, מסתובב בעיר נציג הונגרי, או לפחות דובר הונגרית,
הוא מופיע כאן בדרך כלל פעם ביום. הוא יטפל בכם."
חיכינו עוד שעה. ישבנו על המדרכה, ולמרות הרעב - תמיד היינו
רעבים - הצלחנו ליהנות ממראה עינינו. הגשם פסק והעננים התפזרו.
שמש זהובה יבשה את השלוליות. חשמליות עצרו בחריקת בלמים.
פעמוני כנסיות צלצלו, ואנשים מחייכים עברו על פנינו, אנשים
רגילים שאצו לעיסוקיהם. אין לנו מה לפחד מהם. עברו שנות אור
מאז הפעם האחרונה שחוויתי את ההרגשה הזאת. לא זכרתי מתי הייתה
הפעם האחרונה, אולי לא הייתה מעולם.
לבסוף הופיע הנציג ההונגרי. בחור דובר הונגרית מברטיסלאבה
שדיבר גם בשפת המקום. הוא לקח תחת אחריותו את הפליטים
ההונגרים. "כלל ראשון," הסביר, "השתדלו לא לדבר הונגרית בקול
רם. הם לא אוהבים את זה." ציין כשעל פניו חיוך ממזרי. "אתם
יכולים להיתקל בעוינות, וגרוע מזה. מותר לכם לנסוע בחינם בכל
אמצעי תחבורה. ברוב המקרים לא יבקשו מכם תעודות. רואים עליכם
שלא באתם לפראג לחופשת קיץ. במקרה שיפנו אליכם, תראו את
התעודות מטרזין והם יתייחסו אליכם יפה. אם יש צורך, דברו
גרמנית. כאן כמעט כולם מדברים גרמנית עוד מלפני המלחמה. רק
תזכרו טוב - בלי הונגרית.  בואו אקח אתכם לאכול."
הלכנו לכנסייה. את האולמות הסמוכים לאולם התפילה הפכו למטבח
ולחדר אוכל. היו שם סירים גדולים, שולחנות ארוכים וספסלי עץ.
נזירות שחיוך מטופש של הארה אלוהית נסוך על פניהן הגישו מרק
בקערות חרס חומות. כל כף מרק שהגישו לנזקקים קירבה אותן עוד
צעד אחת למלכות שמים, לזרועות של כל הקדושים שמחכים להן למעלה.
צלב גדול השתלשל מצווארה של הנזירה שנראתה קרובה מאוד לפגישה
עם החתן מנצרת. סינור לבן עטף את הגלימה השחורה, והצלב השתלשל
היישר לתוך המרק. תהיתי אם טבילת הצלב בתוך המרק מוסיף או גורע
מהטעם. קיבלנו את המנה בלי חקירות ושאלות, ואחרי שנחנו קצת
חקרנו את המלווה ההונגרי-צ'כי היכן נקבל את המנה השנייה
והשלישית. התברר שפראג הייתה מלאה במקומות שחילקו ארוחות חינם.
כל שהבן-אדם צריך לעשות כדי לקבל ארוחה חמה, זה לחפש כנסייה עם
השלט CHARITE. צבען של הקערות השתנו מכנסייה לכנסייה, אך המרק
לעומת זאת היה זהה. בחלק מהכנסיות חילקו גם חבילות מזון. לאחר
שטעמנו את המרקים בכנסיות השונות, נעשינו בררנים ולקחנו רק את
החבילות.
מורה הדרך שלנו מצא לנו מקום לינה באולם שינה גדול מלא ביהודים
פולנים. המקום לא מצא חן בעינינו, חלק מהחבורה שהיה להם מגע עם
הזן הזה של יהודים אמרו שהם לא אוהבים פולנים. הצ'כי-הונגרי
שלנו התחיל לאבד את הסבלנות, וברצונו להיפטר מהכבודה, הוביל
אותנו לגשר קרל, הביט בשעונו והתנצל על כי הוא מוכרח לעזוב.
הוא הציץ בשעונו פעם נוספת והסביר שעליו להשלים עוד כמה
משימות. לאחר שאיחל לנו דרך צלחה הביתה, פנה לדרכו.
ואנחנו, עשרה הונגרים נטושים, עמדנו שם על הגשר של פראג וצפינו
בנציג יהדות הונגריה שהופקד על אחיו לארגן להם את דרכם הביתה
פוגש את המשימה החשובה שלו בפינת הרחוב - בחורה צעירה ויפה. הם
התנשקו ונעלמו, חבוקים בקרב המון העם הצ'כי שלא אהב הונגרים.
הסתובבנו עוד קצת בעיר בחיפוש אחר מקום לינה ללא פולנים.
בינתיים התפרקה החבילה. ארבעה, שנמאסה להם השוטטות, חזרו לישון
עם הפולנים, ונשארנו שישה. שלוש אחיות ממשפחה דתית מהעיר שלי,
שבטרזין לקחנו תחת חסותנו וצירפנו אותן למסע, ושלושה בחורים;
בירו לצי הגוי, מיכאל מוצ'רי, ואני. התיישבנו על שפת הנהר לדון
בעתידנו המיידי. החלטנו בפה אחד לסיים את ביקורנו בפראג בהקדם
האפשרי ולצאת "הביתה" כבר למחרת. בינתיים לא התחשק לנו לישון
על שפת הנהר ולא על ספסלים באחד הפארקים, כי נוסף לאי נוחות
בבילוי עוד לילה תחת כיפת השמים, דאגנו גם לחפצים ששדדנו ברוב
עמל בהמשך השוטטות בכפרי הגרמנים בטרזין. בירו לצי, שהיה אדם
נאור לפני שהפך ליהודי, העלה רעיון. "תראו, לכל אחד יש אלף
קרונות. פרט למחיר הנסיעה מטרזין לא הוצאנו אף פרוטה. במקום
לקטת רגליים ולחפש אולמות שינה נטולי אלמנטים שליליים באו נלך
לבית מלון. בית מלון עם חדר אמבטיה. זוכרים מה זה? זה מין חדר
שהבן-אדם סוגר את הדלת ומתיישב בקערה גדולה שקוראים לה אמבטיה.
הוא פותח את ברז המים החמים ומשתכשך לו להנאתו עד שאחד מכם
יקבל קריזה ויאיים לפרוץ את הדלת, כי אני אהיה ראשון בתור."
הבטנו בפניהן של הבנות. הרעיון הדהים אותן. המעבר מיצור שחייב
להתנקות כדי לשמור על צלם אנוש, לאדם המתרחץ להנאתו באמבטיה,
היה להן קשה לתפישה.

הלכנו לחפש בית מלון. הערב כבר ירד והיינו עייפים. לא הרחקנו
הרבה ומולנו נוצץ שלט - בית מלון פריז. המקום נראה עלוב למדי,
אבל החלטנו שזה המקום ולא מחפשים יותר. מלון פריז, מה כבר יכול
להיות רע בזה. ליד הדלפק בכניסה ישבה אישה צבועה, צבועה מדי
לפי טעמנו אבל לך תדע איך צובעות את עצמן פקידות הקבלה
בצ'כוסלובקיה החופשית. מכיוון שגם לפני המלחמה לא הרביתי לבקר
בבתי מלון לא בפראג ולא בשום מקום, לא הייתה לי דעה נחרצת
בעניין. העובדה שלא דיברנו צ'כית לא הדאיגה אותנו. יצאנו מתוך
הנחה שבמקום משלמים. הכסף עולה בחשיבותו על רגשות פטריוטיים.
מיכאל, שהיה יליד וינה, ביקש שני חדרים בגרמנית רהוטה. הגברת
מעבר הדלפק זרקה בנו מבט מלוכסן, משכה בכתפיים וקראה לגבר עב
כרס שהחל במשא ומתן עם מיכאל בגרמנית. לשמע הדיון הבחנתי
שהבנות מסמיקות ומחליפות צבעים. וגם לפי החיוך הממזרי על פניו
של בירו הבנתי שנקלענו למצב עדין ומסובך, ומיכאל מתקשה להסביר
את רצונו למרות הגרמנית המושלמת שלו. הקושי נבע מהבדלים בתפיסה
האסטרטגית בייעודו של "מלון", לפחות המלון הזה. הגבר הודיע
שאין לו שני חדרים צמודים עם דלת מעבר. מיכאל הסכים ואמר שלא
צריך. אחר כך אמר האיש שאין לו מיטה גדולה לשלושה זוגות, אבל
הוא היה מוכן להכניס שתי מיטות נוספות - ובכלל למה לנו שני
חדרים. עוד שאל האם אנחנו רוצים את החדר לשעה או לכל הלילה.
במשך המשא ומתן נכנסו זוגות בקצב של זוג בכל כמה דקות. הם
ניגשו לדלפק, שילמו מראש, והגברת הצבועה נתנה להם מפתח. גברים
ירדו במדרגות וסידרו את לבושם לפני שיצאו לרחוב, וגברות בלבוש
לא צנוע חלפו על פנינו כשהן מביטות בנו בהשתאות. למרות שנחתנו
מכוכב אחר, הבנו בסוף שנקלענו למלון של זונות.
המצב היה מביך. מיכאל הסביר לבעל הבית את רצוננו הבלתי שגרתי
שאנחנו רוצים רק לישון במוסד ללא פעילות נוספת, האיש הבין
סוף-סוף את הכוונות והסכים להשכיר את החדרים. ואז נקלענו למשבר
חדש. הבנות רצו לברוח, והיינו צריכים לשכנע אותן להישאר. בעל
הבית בא לעזרתנו באמרו שהחדרים נקיים והגברת בדלפק הוסיפה בטוב
לב שלאור התחרות סביבנו אין להן ממה לחשוש. יש גם מנעולים
בדלתות ובסוף, כקלף אחרון, הוסיפה "יש גם אמבטיה." העייפות,
חדר האמבטיה המובטח, והרגל הנפוחה של אחת הבנות הכריעו את הכף
והן הסכימו להישאר. האיש הוביל אותנו לקומה הרביעית וקיבלנו
שני חדרים צמודים. כשעלינו במדרגות פנתה למיכאל אחת מבנות
המקום שהתפנתה מעיסוקיה והציעה לנו שירותים טובים יותר מאלה
ש"העכברות המצ'וקמקות" בנות הלוויה שלנו יכולות לספק. הבנות
שלנו - ואני לא ידעתי שהן שולטות גם במילים הנבחרות הקשורות
לנושא - הסתכלו עליה בעיניים רושפות אש. לא כל כך בגלל ההצעה
כמו בגלל ההשוואה הלא מחמיאה. אחת מהן אפילו סיננה בין שיניה
משפט שבהחלט לא התאים ללקסיקון של נערות מחונכות וכשרות ממשפחה
דתית. לא עלה על דעתי שהיא בכלל יודעת משפטים כאלו. כנראה
השהות במחנות העשירה את אוצר המילים שלה. הלילה עבר בלי
אירועים מיוחדים, ולמחרת הבוקר, כשאנחנו מלאים בחוויות מפראג
ובפשפשים מהמלון עזבנו את העיר.