הערה: הסיפור הבא הוא פאנפיק על הארי פוטר, מדורג R. זה
סלאש הארי/דראקו, אז מי שלא אוהב סלאשים מוזמן ללכת. אני לא
רוצה לראות תגובות נזעמות של שונאי סלאשים שרק צורחים עליי למה
הארי פתאום מאוהב בדראקו. עוד משהו - כל הזכויות על הדמויות
שייכות לרולינג, לא לי. סתם השאלתי אותן, כי אני חולנית.

"אני מצטער, דראקו..." הוא לחש לנער החבול ממילא שישב על הכיסא
מולו. שיערו הבלונדיני, המסודר בצורה כל כך מחושבת בדרך כלל,
נח כרגע על פניו המיוזעות, מוכתם בגבישי דם קרוש, מבולגן
לגמרי. עיניו האפורות, אישונים מורחבים בתדהמה, כתמים שחורים
בתוך ערפל סמיך של חוסר אמונה.
"אבל... למה?" קולו כבר היה חנוק, לא מסוגל לשאת את הכאב - לא
רק הפיזי מפצעיו הרבים, מהחתכים שיצר החבל שקשר אותו לכיסא העץ
עליו ישב, אלא גם הכאב הנפשי, הכאב שיצרה ההכרה שאותו אחד
שאהב, ואהב אותו, באמת עומד לעשות לו את זה.
"אני חייב. זה לא יוכל ללכת בינינו, זה מעולם לא יכל לקרות...
הכל היה שגוי מההתחלה. ועכשיו מישהו צריך לשלם על זה." עיניו
הירוקות בהקו מדמעות שעמדו לפרוץ, והוא הוציא מנרתיק קטן שנח
על השולחן לצדם סכין חד, להבו הכסוף מנצנץ באור הכתמתם באורם
החיוור של הנרות שהקיפו אותם.
"אבל למה ככה?"
"אני חייב." הוא עצם את עיניו של אותו אחד אותו אהב כל כך, לא
רוצה לתת לו לראות אותו עושה את המעשה הנורא. הוא יכל להרגיש
את הרטיבות המלוחה של דמעותיו השקטות על כף ידו, חמימות כנגד
הקור הכמעט לא טבעי.
כאב חד עבר בגופו של דראקו כשסכינו של הארי הונח על השקע שבין
צווארו וכתפו, והוא חש בדם החם היוצא מהפצע שנוצר כאשר הארי
העביר את חודו של הסכין על עורו הדק, כתמים אדומים על פני עורו
החיוור, כמעט לבן. הוא ידע שעוד מעט זה ייגמר, הוא רצה לראות
שוב את פניו של הארי, בפעם האחרונה... רצה לראות אותו שוב לפני
שיפלוט את נשימתו האחרונה באנחה חנוקה. אבל הוא לא יכל; ידו של
הארי עוד כיסתה את עיניו.
הוא יכל להרגיש את שפתיו של הנער השני מונחות על שלו בעדינות,
מנשקות, כמעט מנחמות אותו. הוא תלה כל חלק מודע שבו ברכות
החמימה והמלטפת של הארי, מניח לו לגעת בגופו החשוף לגמרי, מגע
ידו מעביר את הכאב הפיזי, עוזר לשכוח את זה הרגשי.

עברו כבר כמה שעות מאז טיפת הדם האחרונה יצאה מהחתך שהוא יצר
בגופו של מאהבו מזה שנה וחצי. רוב הדם כבר נקרש, ועורו החיוור
ממילא של דראקו הפך לבן לגמרי, כמעט כחול. הארי הרגיש את החיים
חומקים מגופו ממש תחת שפתיו, תחת אצבעותיו. דמעותיהם התערבבו
על לחייו של דראקו, זולגות על צווארו. הן בוודאי שרפו בדרכן
למטה, הטיפות המלוחות עוברות על פני החתכים הפתוחים.
אבל לא הייתה לו ברירה.
הוא לא יכל לסבול את זה יותר.
הוא ידע שהם לעולם לא יוכלו להיות יחד באמת, הזוגיות הייתה
כרוכה ביותר מדי סיכונים - סיכונים שהוא ידע שדראקו לא יוכל
לקחת. במשפחת מאלפוי, בגידה נחשבה הדבר השפל ביותר, והעונש היה
מוות, או נידוי. בשני המקרים, הוא לא רצה לראות את זה קורה לזה
אותו אהב. הוא העדיף להיות האחד שיעשה את זה... בדרכו שלו, לא
סומך על אחרים.
הארי הסתכל על גופתו הקרה של דראקו, יושבת בלי ניע בכיסא
המיושן על רקע האח עשוית האבן הכבויה. חיוך קלוש עלה על שפתיו
כשהוא הסתכל על הפנים שאותן כל כך אהב. הבעתו האחרונה של אהובו
הייתה חיוך עמום. הארי לא יכל שלא לנסות ולתהות מה הייתה
מחשבתו האחרונה של דראקו לפני שנפח את נשמתו האחרונה; אולי
הייתה זו הנשיקה האחרונה שלהם, או שאולי הוא ראה חזיון יפה
כלשהו, רגע לפני שניצוץ החיים האחרון חמק מגופו. הוא לא יכל
לדעת, הוא רק קיווה שהתחושה האחרונה שהרגיש הייתה תחושה טובה,
ושהוא לא הרגיש את צריבת החתך שהוא עצמו יצר בגופו.
הוא הסתכל על הנער חסר התנועה עוד פעם אחת, והסתכל לתוך עיניו
האפורות, הערפל עתה כבר שקע והתפזר, מותיר ריקנות מוזרה. הארי
שלח את ידו, וסגר את עיניו בפעם האחרונה.
"אני אוהב אותך." הוא לחש, שפתיו החמות, החיות, נעות כנגד
השפתיים הקרות שכבר הכחילו. הוא התרומם, והתחיל ללכת לכיוון
היציאה מהחדר, מתכונן לפתוח בחיים חדשים.