עברו כבר כמה שעות מאז טיפת הדם האחרונה יצאה מהחתך שהוא יצר
בגופו של מאהבו מזה שנה וחצי. רוב הדם כבר נקרש, ועורו החיוור
ממילא של דראקו הפך לבן לגמרי, כמעט כחול. הארי הרגיש את החיים
חומקים מגופו ממש תחת שפתיו, תחת אצבעותיו. דמעותיהם התערבבו
על לחייו של דראקו, זולגות על צווארו. הן בוודאי שרפו בדרכן
למטה, הטיפות המלוחות עוברות על פני החתכים הפתוחים.
אבל לא הייתה לו ברירה.
הוא לא יכל לסבול את זה יותר.
הוא ידע שהם לעולם לא יוכלו להיות יחד באמת, הזוגיות הייתה
כרוכה ביותר מדי סיכונים - סיכונים שהוא ידע שדראקו לא יוכל
לקחת. במשפחת מאלפוי, בגידה נחשבה הדבר השפל ביותר, והעונש היה
מוות, או נידוי. בשני המקרים, הוא לא רצה לראות את זה קורה לזה
אותו אהב. הוא העדיף להיות האחד שיעשה את זה... בדרכו שלו, לא
סומך על אחרים.
הארי הסתכל על גופתו הקרה של דראקו, יושבת בלי ניע בכיסא
המיושן על רקע האח עשוית האבן הכבויה. חיוך קלוש עלה על שפתיו
כשהוא הסתכל על הפנים שאותן כל כך אהב. הבעתו האחרונה של אהובו
הייתה חיוך עמום. הארי לא יכל שלא לנסות ולתהות מה הייתה
מחשבתו האחרונה של דראקו לפני שנפח את נשמתו האחרונה; אולי
הייתה זו הנשיקה האחרונה שלהם, או שאולי הוא ראה חזיון יפה
כלשהו, רגע לפני שניצוץ החיים האחרון חמק מגופו. הוא לא יכל
לדעת, הוא רק קיווה שהתחושה האחרונה שהרגיש הייתה תחושה טובה,
ושהוא לא הרגיש את צריבת החתך שהוא עצמו יצר בגופו.
הוא הסתכל על הנער חסר התנועה עוד פעם אחת, והסתכל לתוך עיניו
האפורות, הערפל עתה כבר שקע והתפזר, מותיר ריקנות מוזרה. הארי
שלח את ידו, וסגר את עיניו בפעם האחרונה.
"אני אוהב אותך." הוא לחש, שפתיו החמות, החיות, נעות כנגד
השפתיים הקרות שכבר הכחילו. הוא התרומם, והתחיל ללכת לכיוון
היציאה מהחדר, מתכונן לפתוח בחיים חדשים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.