פורים תמיד היה החג האהוב עליי.
בשונה משאר הילדים, לא אהבתי אותו בגלל שמתחפשים בו. להתחפש,
לא היה משהו יוצא דופן אצלנו בבית. פעמים רבות אמא שלי הייתה
מחפשת אותנו כשהיינו כולנו יחד בבית אחר הצהרים, לפעמים אפילו
היינו הולכים ככה לחברים או למכולת. את פורים אהבתי בגלל "שבוע
הרציחות" בקן של השומר הצעיר.
זה לא כמו שזה נשמע, לא רוצחים שם אחד את השני. לא פיזית, בכל
אופן. מתחילים את העניין בערב פורים- כל הקן נאסף יחד ב"בית
השומר הצעיר" והקומונרים מכריזים על תחילת השבוע.
יש טקס שלם שעושים הגדולים, אלה שבשכבת יב', שבו מסבירים את
החוקים של השבוע ואחר כך עומדים בתור לפני היציאה וכל אחד,
לפני שיוצא, מקבל פתק מהקומונרים ועליו שם של מישהו מהקן ופתק
נוסף עם המשפט שצריך להגיד לאותו בן אדם על מנת ל"רצוח" אותו,
כלומר - לפסול אותו מהמשחק. המשפט, קבוע לכל הקן רק השם של הבן
אדם משתנה. ברגע שרצחת את מי שהיית אמור לרצוח, אתה מקבל ממנו
את הפתק עם השם שהוא קיבל ואתה צריך לרצוח גם אותו וכן הלאה.
מי שיש לו הכי הרבה פתקים בסוף השבוע - זוכה בפרס הגדול. הפרס
הגדול היה בדרך כלל קטן מאוד, משהו כמו שרוך חדש לחולצת תנועה
או משהו כזה... הפרס האמיתי היה, הכבוד.
מי שהיה זוכה ב"שבוע הרציחות" היה נחשב לכלי רציני מאוד. לא
מתעסקים עם מי שניצח בשבוע הזה וכולם יודעים מי זה ומדברים
עליו בהערצה. שנה שעברה אפילו היה כתוב על המנצח בעיתון של
השכונה! כל שנה, אני קרוב לניצחון אבל מפסיד. המשחק הזה דורש
הרבה תכנון ומחשבה והעובדה שהוא יוצא במהלך פורים אמנם מקלה,
אך יכולה גם מאוד לבלבל... אנשים לוקחים את המשחק הזה מאוד
ברצינות. שנה שעברה הפסדתי רק בגלל שאיתמר הצליח להערים עליי!
הוא התחפש לילדה קטנה וישב מול הבית שלי כשראה שאני יוצא עם
הרולרבליידס, הוא התרחק קצת, התיישב מקופל על המדרכה והתחיל
לבכות- הוא ידע שאני קצת רגיש ושזה יעבוד עליי. ככה זה כשחבר
אחד צריך לרצוח חבר אחר... בכל אופן, איך שראיתי את ה"ילדה"
הזו בוכה ניגשתי לשאול מה קרה לה והוא פשוט הסתובב אליי, חייך
ואמר: "הספסלים הכחולים יחווירו למראה הלבנה". כמעט התעלפתי,
הוא אמר את זה לפני שבכלל הספקתי להבין מה קורה. אם הייתי קולט
הייתי בורח משם. כך קרה שאיתמר קיבל את כל חמשת הפתקים שלי
והגיע למקום שלישי. כעסתי עליו כל כך, לא דיברתי איתו עד ל"ג
בעומר! אני יודע שזה משחק, אבל הוא ידע כמה זה חשוב לי, הוא לא
היה צריך לרצוח אותי! השנה החלטתי לשים יותר לב, להיות יותר
קשוב. השנה - כל תחפושת חשודה!
השנה, נדרתי נדר עם עצמי שלא לגלות לאף אחד למה אני מתחפש, כדי
שלא יעבירו את זה הלאה, למי שצריך לרצוח אותי וגם קבעתי עם
מתן, שהוא בכלל ב"נוער העובד והלומד" ולא יודע מה זה "שבוע
רציחות" שילך איתי כל הזמן ולא יעזוב אותי גם אם ירביצו לו- כי
אפשר לרצוח אותך רק כשאתה לבד. הסברתי לו שאני במשימה סודית
ואחרי פורים, אספר לו הכל. הרגשתי שהשנה, אני ערוך כמו שצריך.
בערב פורים, הגעתי לקן לבוש בחולצת התנועה שלי, מנופח מגאווה.
הרגשתי שאני יכול הריח את הניצחון שלי מתקרב... התיישבנו כולנו
יחד, הגדולים והקטנים, הקשבנו להוראות, ראינו את הטקס והימרנו
מי יהיה המנצח השנה. שי, אחד הקומונרים, הסביר שהשנה יש גם
צ'ופר ענק- הטלוויזיה הקהילתית תסקר את מהלך המשחק ובסופו
תקליט ראיון עם המנצח.
וואו! חשבתי לעצמי, זה יהיה נהדר להיות כוכב טלוויזיה! אז,
בטוח שליה תרצה להיות חברה שלי. עכשיו היא חברה של אלעד, כי
הוא הכי מקובל בשכבה אבל, כשאנצח ואהיה בטלוויזיה, אז היא תרצה
להיות חברה שלי - ואני מאוהב בה כבר מגן חובה... הצפתי עצמי
במחשבות כאלה ודומות והצטרפתי לטור הארוך שהשתרך לפני היציאה.
החבר'ה סביב ניסו לנחש מי ייצא להם וכל אחד התחיל לתכנן איך
ירצח את החברים שלו. אני שתקתי והקשבתי, אולי אשתמש באיזה
רעיון טוב של מישהו... סוף סוף הגיע תורי והושטתי יד אל הכובע
שבו כל הפתקים, צעדתי צעד נוסף וקיבלתי את הפתק עם הסיסמא
ממורן, הקומונרית היפה. יצאתי החוצה ובחוץ מתן כבר חיכה לי.
שמחתי שהוא דייק, זה אומר שאפשר לסמוך עליו בשבוע הזה. הלכנו
יחד הביתה, בלי הפרעות וכשהגעתי הביתה נכנסתי מהר לחדר שלי,
כיביתי את האור הגדול, הדלקתי פנס התיישבתי על המיטה והוצאתי
את הפתקים מהכיס: ראשון הוצאתי את הפתק עם הסיסמא - "בפורים
הליצנים עצובים שבגדיהם נראים כמדים". את המשפטים ממציאים כל
שנה הקומונרים והשנה, המשפט לא היה מוצלח כל כך, בערך כמו
הקומונרים... שני הוצאתי את הפתק עם השם - פתחתי את קיפוליו
בעדינות וקיוויתי שזה יהיה מישהו שיהיה קל לרצוח רצח ראשון.
קפל אחרון שפתחתי, חשף לפניי את השם: אורי איל. כמעט התעלפתי!
אורי מ-יא' והוא האלוף של הקן כבר שלוש שנים רצוף! ידעתי שזו
תהיה משימה כמעט בלתי אפשרית לרצוח אותו. הוא מכיר את כל
הטריקים וכל התכסיסים כדי לרצוח אנשים. שנה שעברה הוא אפילו
פרץ לנועה הביתה בלילה, כשהיא כבר ישנה ורצח אותה במיטתה!!
הבנתי שאני חייב לבנות תוכנית ורצוי כמה שיותר מהר. בינתיים,
החלטתי להיות בחוץ הכי מעט שאפשר ובירכתי שאנחנו גרים בקומה
רביעית והוא לא יוכל לפרוץ אליי.
בבוקר למחרת, לבשתי את התחפושת שאמא הכינה לי. ידעתי שאף אחד
לא יזהה אותי ככה. אמא שלי אלופה בתחפושות. היא הכינה לי
תחפושת של יצור מהחלל החיצון לפי ציור שציירתי. שלושה ראשים
ירוקים, שמונה זרועות, ארבע רגליים ועשר עיניים, הגוף שמן
ועגול ויש זנב מאחור.
אמא עבדה על התחפושת הזו כמעט חודש וממש השקיעה, קנתה חומרים
טובים ולא דליקים, צבעה, תפרה, רקמה - הרגשתי שרק בשבילה אני
צריך לזכות מקום ראשון בתחרות תחפושות... ירדתי למטה, שמח וטוב
לב - יודע שאף אחד לא יכול לזהות אותי ככה והרגשתי בטוח ללכת
כך ברחוב.
לפתע ראיתי את אורי צועד בהמשך הרחוב מולי. עם תיק על הגב ולא
מחופש וחשבתי שזה מאוד שחצני מצידו ללכת ככה ברחוב, כאילו הוא
מוגן מכל רוצח... ידעתי שזו ההזדמנות שלי. לא התבלבלתי ונכנסתי
לגדר החיה של גינת -בניין הפטל 10, חיכיתי שם עד שאורי יגיע.
ידעתי שהוא יעבור שם בעוד כמה רגעים... העלים דיגדגו אותי
וקצת מחצו לי את התחפושת, אבל לא היה לי אכפת- כדי לזכות במקום
הראשון, צריך לעבוד קשה! חיכיתי בשקט- בשקט עד ששמעתי צעדים,
בדיוק כשעמדתי לצאת- ראיתי שזה אבא של יותם, נכנס לאוטו שלו.
לא הבנתי מה לוקח לאורי כל כך הרבה זמן, אבל נשארתי להמתין.
לפתע הרגשתי שמישהו טופח על גבי ופחדתי להסתובב כדי לא להפסיד
את הזדמנות הפז הזו לרצוח את אורי, שיערתי שזה בטח הגנן של
הבניין שרוצה לצעוק עליי שאני הורס את הצמחים אז, נשארתי בגבי
אליו. שוב, היד טפחה על גבי ואני, שלא אוותר על קורבני לא
הסתובבתי. עד ששמעתי, לחישה באזני: "בפורים הליצנים עצובים
שבגדיהם נראים כמדים".
הרגשתי איך הדם אוזל מפניי והסתובבתי אל הקול... "אורי" אמרתי
בקול חלש, "שוב ניצחת"...
שנה הבאה, אני לא משחק יותר! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.