בלילה שאחרי הלילה שבו אמרתי לו שאיני אוהבת אותו יותר, קדח
מקמנוס חורים בתקרה והשחיל בהם שני ווים גדולים. לאחר מכן טיפס
על הכיסא שקניתי לו, השעין ידיו על משטח העץ ואת אצבעות רגליו
כרך סביב הווים, תר בתנועות קטנות של האצבעות אחר התנוחה הנוחה
ביותר. לבסוף עצם את עיניו ונרדם מיד, מותיר אותי משתוממת
ופגועה במיטה, מביטה בו תלוי כמו עטלף.
המתנתי ערה בחדר החשוך עוד שעה אחת, מחכה לו בפיזור הדעת שהפך
עד מהרה לחרדה עמומה, שיתייאש מהסצנה, יעופף בחזרה אל מתחת
לסדין וישכב לצידי על המיטה. לבסוף נואשתי ונרדמתי מתחת לכסות
הדמעות.

בבוקר נראה מקמנוס רענן מאי-פעם, מחייך ומתגלח. מבין שנינו
דווקא אני הייתי מותשת לחלוטין, מסרקת במשיכות מברשת גסות את
עצביי המרוטים, מחכה להסברים. לבסוף נשק מקמנוס למצחי ואמר לי
שישן טוב מאי פעם ומיד הציע לי להודיע על יום חופש מהעבודה
ולצאת איתו ליום של טיול. לרגע נפלא אחד הייתי בטוחה שהכל לא
היה אלא הזיה מעוותת ואפילו הצטערתי על חרטת-אהבתי.
ניסיתי למלמל דבר-מה, אך מקמנוס כבר דחף לידי את שפופרת הטלפון
ואת המעיל והודיע לי שהוא ממתין במכונית.

יצאנו אל הכביש השבור, מכונסים בתוך המכונית כמו שני מטבעות
המקרקשים בקופסא של פח. מקמנוס פתח את החלון ונתן לרוח המקפיאה
לצרוב את עיני. מבעד לעפעוף מעורפל, נוכחתי לראות כי הוא היה
מאושר כמו פעם, מיילל אל ההרים שהופיעו פתאום בקו האופק. קופסת
הפח הזו היתה צרה מלהכיל את כל השקט שבינינו, חשבתי ובכלל לא
הבנתי מה אני עושה עם מקמנוס באוטו הזה יום וחצי לאחר שהצהרתי
על סוף הקשר, מותירה אותו מולי שפוף ומצומק, מקמנוס אחר
לחלוטין מזה שישב לידי במכונית עכשיו, מצווח בקול רועד שיר
עברי ישן שהתנגן ברדיו.

בחוסר מעש, עברתי למושב האחורי והתחלתי מחטטת בחפצים הישנים
שהיו מגובבים שמה. מבעד לעיתונים ישנים ושבבי עלים מצאתי את
המפוחית הקטנה, שאותה מקמנוס נתן לי אחרי הפעם הראשונה שבה
שכבנו. נשפתי בה צלילים פיסחים ולאחר מכן צלפתי צליל אחד, צורם
במיוחד, ישר אל תוך האוזן שלו.

החרא אפילו לא מצמץ. ואז, בדיוק כשצרחה עמדה להיפלט מבין
שיניי, ראיתי את זה.

ליד מיכל מטהר האוויר, היה מונח ספרון קטן ומצהיב והאותיות
הנוכריות אך המוכרות שעל כריכתו הכריזו בנגינה לועזית - "ספר
הוראות לעטלף המתחיל".
בתוך הספרון היו את כל הפרטים הנחוצים, לאיזה עומק צריך לקדוח
את החורים שבתקרה ואילו תמרונים יש לעשות עד שאצבעות הרגלים
יתלפפו סביב הוו המסולסל. בפרק השני, שאותו מקמנוס התכוון
כנראה ליישם הלילה, פירט המחבר על כמה מערות מומלצות בהרים
לעטלף המתקדם,  אותו עטלף שמסוגל להתנתק לחלוטין מחדר המיטות
ולהתלות בזיזים של אבן.

נשענתי אחורה, המומה לחלוטין. עכשיו באמת התחרטתי על כך שאמרתי
לו שאיני רוצה בו עוד. אם הייתי יודעת איזה נזק זה יגרום,
הייתי נעלמת ללא שום הסבר, משאירה את היונק המעופף שבו סמוי
לנצח.

מקמנוס משך את ההגה בחדות ימינה והקופסא התעקמה בחריקת בלמים,
יוצאת מן הכביש הראשי אל שביל עפר שהוביל אל מרגלות הר. השיר
הישן הסתיים ומקמנוס עצר את המכונית ובפעם הראשונה מאז יצאנו
מהבית פנה אלי בדברים.

הייתי המומה לחלוטין. עיניו הביעו בדיוק מה שהרגיש, אך גרונו
הפיק צפצופים חדים, מאוד עטלפיים. הוא חיכה לתשובתי ומשראה כי
לא הבנתי את דבריו, רכן קדימה עוד יותר וחזר באיטיות על אותם
צפצופים בדיוק. "מה אתה רוצה לומר? תדבר כבר כמו בן אדם" עצמתי
את עיני בצעקה.
מקמנוס פתח את הדלת ויצא מקופסת הפח, מקרקש ומושיט את ידו כדי
למשוך אותי החוצה. ידו האחרת תמכה בגבי עת הוביל אותי אל פתחה
של מערה אחת, מלאת-תכונה.

המערה היתה מלאה מפה לפה. על זיזים שבקירות נשענו 'כמעטים'
רבים, מלהגים וצוחקים מעשיות של כמעט- הגשמה. היו שם כמה ג'ון
לנונים שמאוד אהבו לנגן אבל אף אחד לא האמין להם, שלוש נערות
בשם ג'ולי שעבדו על ספינת שעשועים ואף מפיק הוליבודי לא עשה
עליהן סיטקום וארבעה עשר סופרים תל-אביביים, שידעו לכתוב רק
סיפורים שהיתה בהם נוכחות חזקה של  מרלבורו וקפה שחור.
העטלף שלי עופף לו ונתלה מיד בקצה המרוחק של המערה, מצפצף
בשמחה אל חמישה עטלפים אחרים שפינו לו מקום בסמוך אליהם על
התקרה. התישבתי על החצץ ואיש אחד עם קול סדוק סיפר לי על חזון
מזרח תיכון חדש שאותו בנה במשך חמישים שנה, עד שבא שמעון פרס
אחד והרס לו את הכל. מולי שרו שלושה ילדים שיר מאושר של חמש
שורות, ונווד שנראה בדיוק כמו ג'ורג' הריסון העביר לי ג'וינט
כבוי ופחית תירס מחומם.

אחד בשם סמי, שמכר בורקס טפל, הציע לי את מרכולתו אך סירבתי
בנימוס. סמי נעלב מיד והרחיק ממני את הטס מלא הפירורים. איש
החזון שלידי לחש לי שסמי נפגע אם לא מתכבדים במרכולתו, משום
שזה מזכיר לו כמה קרוב הוא היה להיות מלך הבורקס של המדינה, עד
שבא סמי אחר וקטף את התהילה.

לא הבנתי למה מקמנוס הביא אותי למערה הזו, העמוסה בכשלונות
מטורפים. ניסיתי לקרוא לו אך הוא כבר היה שקוע בעניניו עם
העטלפים האחרים, מנופף בזרועותיו הנה והנה, מתעלם מקיומי.
קמתי מהחצץ ויצאתי מהמערה, חוזרת אל קופסת הפח החונה בצייתנות
בחוץ. משסיימתי להתפשט, התכרבלתי על המושב, מכונסת בתוך עצמי
ושוקעת אל תרדמה המאופיינת באי-נוחות ובכיווץ שרירים.

כשהתעוררתי כבר היינו בחזרה בבית. משהו לח ליחך את אוזני ועברה
עוד שניה עד שהבנתי כי זו הלשון שלו, של מקמנוס שלי שמעירה
אותי אל בוקר חדש. "מה קרה לך?" הוא שאל בקול הצלול והנפלא
שלו, "כנראה שהיה לך חלום רע, כל הלילה לא הפסקת להסתובב".
נתתי בו מבט של תודה, מבינה שהכל היה פרי דמיוני המודאג. רציתי
לומר לו כמה אני שמחה שלא באמת הפסקתי לאהוב אותו ושנורא טוב
לי עם זה שהוא לא הפך לעטלף. רציתי לספר לו על הנסיעה ועל
המערה ועל סופרי המרלבורו ושלושה ילדים בחמש שורות של שיר
ועטלפים שמעבירים ג'וינט כבוי לשמעון פרס שטובל את חזונו בתוך
פחית של תירס מספינת האהבה.

רציתי לספר לו הכל, אבל מקמנוס שהיה כבר לבוש לעבודה, נשכב
לצידי וחיבק ושאב ממני כל זכרונורא. מקמנוס הנפלא. עטלף פירות
מתוק שלי.

בחוץ, נחשים של ספק תרו בדשא ויצאו מחצר ביתנו.

הסיפור הבא הולך מצוין עם השיר: elvis costello - god's
comic