נועה עמדה ליד הדלפק, לבד, רועדת.
היו עוד אנשים בבר, היא ידעה את זה. אבל היא, כרגיל, הייתה
לבד.
נועה הייתה עוד אחת. עוד צברית טבעית ופשוטה, בחורה אמיתית,
בלי פוזות. היא אהבה להסתובב על חוף הים של ת"א עם החולצה
ההודית שקנתה בשינקין, והסנדלים התנ"כיים שקיבלה בשוק בצלאל
בהנחה של 12 שקל. היא הייתה מעבירה שיחות של פוליטיקה וסוציו
אקונומיה בבית של זוג חברים, בין המנה העיקרית במטבח לבין
הקינוח בסלון. ברקע היה דיסק של שלמה ארצי, או לאונרד כהן.
לפעמים הייתה מביאה דיסק חדש שקנתה, נוסח spock's beard. היא
הייתה מתענגת על הקרם ברולה, על מקלות הקינמון, על הפיננסייר.
הייתה מלקקת את הגלידה הספרדית בהנאה גלויה. לפעמים הייתה
נאנחת כדי להדגיש. טעים.

נועה הייתה עוד אחת, אבל עוד אחת מיוחדת שכזו.
היא הייתה חוזרת לבית ריק ואומרת לעצמה שככה זה אשה משוחררת.
זה האושר. היא הייתה הולכת כל הדרך מדלת הכניסה, דרך הלובי
המודרני היחיד במדינה הכי מזרח אירופאית, עוברת את המסדרון הצר
והארוך שלפי דרישתה עוצב כך שיואר באור מרגליות קלוש, ולבסוף
גומרת נרדמת במיטה כפולה ריקה, בתוך חדר שינה ענק שהיה מתאים
יותר למרי אנטואנט מאשר לכל אדם אחר.

היא הייתה מסתכלת מסביב, חשה את הריק, נושמת את הלבד. נושמת
עמוק. היא הייתה משכנעת את עצמה שאסור לברוח מזה. בזה היא
בחרה. זה מה שהיא. לבד, אבל בטוב. עצמאית. חזקה.
היא הייתה נרדמת כל לילה ומשום מה, המחשבה האחרונה שהייתה
חושבת לפני שנרדמה הייתה פחד, שמא לא תקום למחרת בבוקר.

את נועה פגשתי בבר ריק למדי, בוויסקונסין.

נועה עמדה ליד הדלפק, לבד, רועדת.
היא נראתה חולנית. העיניים הירוקות שלה, מימיות. בוהות קדימה.
כאילו זה עתה נגלה לפניה האלוהים בכבודו ובעצמו. או לכל הפחות,
בנו הצלוב והשעיר.
היא החזיקה כוס עם וודקה, ולולא הייתה עושה זאת, לא הייתי
מבחין כי היא רועדת כלל וכלל. מדהים כמה שדברים יכולים לתפוס
משמעות שונה לפי המצב בו הם קורים. וודקה מזכירה לי רוסים.
וודקה מזכירה לי שכרות מגעילה. לא רומנטית כמו וויסקי או ליקר.
וודקה זה אלכוהול נטו, פשוט, ישר. בלי ההצגה שמסביב. ואני, עם
דברים כאלה, לא מסתדר. הייתי חושב שגם לנועה זה לא מתאים.
אבל באותו הרגע, לא הכרתי אותה עדיין. בכל מקרה, המשקה השקוף
שתמיד נראה לי כמו מים בידיוניים, הוא זה שהלשין עליה. גלים
קטנים נוצרו בכוס העגולה.
היא רעדה בקושי. מבפנים.

היו לה פנים אוניברסליים. היית יכול לחשוב שהיא הגיעה מהולנד,
או מאנגליה. באותו הזמן, לקחתי בחשבון שהיא גם יכולה להיות
ילידת וויסקונסין. היה לה גוף של חוץ לארץ. כשאתה כבר שם, אתה
מבין למה אומרים את זה. גוף שונה. זז אחרת, נושם אחרת. גוף
גוי. של עם אחר.
בארץ, אתה עם מישהי, ואתה מרגיש שאתה מזיין מישהי קרובה.
כאילו אתה מזיין את אחותך. בדיעבד, זה הדבר שהרגשתי כלפיה.
קרבה לא מבוססת. אבל באותו הרגע, הדבר שהצביע על האמת המרה,
היה שרשרת עם מגן דוד קטן שנח על צווארה.

עד שהגענו אליי לחדר בקושי אמרה מילה.
"נעים מאד, נועה."
לא יותר מזה.
פתחתי לה את הדלת והיא צלעה פנימה. שאלתי מה קרה, אבל היא רק
משכה בכתף ונענעה את הראש. יש דברים שמשאירים לעצמך.
היא לקחה חצי כדור, להרגיע את עצמה, ומלמלה משפט של הימור "אתה
או אני או אתה..."

היא סיפרה על עצמה, וכמה שהיא שונאת הכל.
היא עזבה את הארץ כי חשבה שתוכל להיות טובה יותר. היא רצתה
להתפתח, לגדול. אז היא ארזה את המזוודות, קנתה כרטיס, נישקה את
כל החברים וזוג הורים לשלום, וטסה. כיוון אחד. בלי להסתכל
לאחור.

כמה שהיא בכתה.
השטיח בחדר ספג וספג, והיו רגעים שחשבתי שהנה, הוא לא יוכל
לספוג עוד. היא לא יכלה לספוג עוד.
חצי שנה באמריקה.
נגמר לה הכסף, והיא מסתובבת ברחובות. וקר. קר באמריקה. לא
שיקרו לה. הכל באמת גדול מאד. בניינים ענקיים שמגרדים לאלוהים
בגב כשהוא מסתובב לצד השני. נהרות מאיימים, גנים ציבוריים שלא
רואים את הסוף. הכל מאד גדול, כמעט בובתי. כמו מדינה
מינייטורית, שאיזה ילד שאפתן בנה בשביל פרוייקט בי"ס יסודי,
ומישהו החליט להקים אותה לחיים.
הכל מאד מרשים. והיא, נועה, נועה שלי, נועה הקטנה, הצברית,
שעשתה פוזות על קיבוצניקים ומתנחלים, שוברת המוסכמות, הטבעית,
היפה טבעית... היא התחילה לבכות.

הרבה עבר על נועה עד שאספתי אותה בבר. היא פגשה איזה הומלס,
ובחור מוזר בן 27 ששאל אותה אם בא לה לרדת לו, או שהיא עסוקה
באותו רגע. היא נתקלה בילד שחור בן תשע שהיה בטוח שיגדל להיות
גארי קספרוב הבא, אבל ויתר על החלום כי העדיף לגדול להיות
גנגסטר, כמו בסופרנוס. מאוחר יותר נתקלה בו במהלך משלוח סמים
שעשה עם האופניים שלו. היו הרבה דברים מיוחדים בארה"ב. היא
פגשה סטודנטים לקולנוע שמזלזלים בשפילברג, ומעריצים את קובריק.
פגשה כאלה שמזלזלים בקובריק ומעריצים את אד ווד. הייתה זקנה
שמכרה מרקים מדהימים בדולר וחצי. היה אחד עם שיער לבן ארוך
וציפורניים חדות שטען שאלוהים מריץ איתו דאחקות על סוף העולם.
הייתה זונת רחוב שהייתה פעם קוקסינל. היה קוקסינל שהיה פעם
קיפוד. ככה הוא היה אומר. ואז היה פורץ בצחוק גדול. ברחובות
אמריקה. היא פגשה ברבנים יהודיים, בבודהיסטים חרמנים.
בנודיסטים. אבל גם הם לא היו נחמדים כמו שחשבה שיהיו. שחורים,
לבנים, סטודנטים, יתומים, פושעים, בוקרים מצ'ואיסטים. נחתים
אמריקאים. גם הם לא היו אמריקאים במידה שציפתה שיהיו.
היא חתכה מסיאטל לוויסקונסין בדוך. כמו שעשתה בניווטים בצבא.
ועכשיו ישבה אצלי בסלון, שהיה גם חדר שינה ומטבח, והתחילה לספר
זיכרונות מגיל 20. צחקנו על הצבא, ואיך יכול להיות שחבר'ה שבסך
הכל עברו קורס מ"כים באמת יודעים הכל על הכל. דיברנו על
האוניברסיטה, ועל החברים הכי טובים, ועל שרון ועל רבין. דיברנו
על רצח. דיברנו על אהבה. היא סיפרה לי שאף פעם לא גמרה כששכבה
עם גבר אחר, והצורך לדעת איך ומה, גברו עליה לילה אחד, אז היא
גמרה לבד. היא בכתה וסיפרה לי על שנים של לגור לבד. היא דיברה
ודיברה כאילו לא דיברה כבר שנים. היא דיברה עד שעלה האור. היא
דיברה עוד הרבה אח"כ. ואני הקשבתי. את זה תמיד עשיתי טוב.
מדי פעם הייתה פולטת משהו בנוסח "אף פעם לא דיברתי ככה עם אף
אחד..." ומחייכת חיוך מתפנק.
בסוף היא נרדמה.

כשקמה, שכבנו. היה נהדר. כמו לשכב עם בתולה. אני לא יודע אם
היא זייפה, אבל אני רוצה לחשוב שאני הייתי הראשון. אחרי שבוע
וחצי של מגורים משותפים ואהבה קוסמית "בלתי אפשרית", כמו שהיא
הייתה אומרת, הטיול שלי נגמר.
חזרנו לעפולה.

שלושה חודשים אחר כך, וחתונה נחמדה מאד, מצאתי אותה אצלי בחדר.
אשתי. שלי. והיא, מי היה מאמין, הייתה מאושרת. באיזה חור קטן
בעפולה, בדירה של שני חדרים וחצי ושכירות מוצדקת בערך כמו
השואה, היא חייכה בפה מלא ונישקה לי באהבה.

מאוחר יותר עברנו לת"א. בשביל הילדים.
היא עובדת במשרה מלאה בחברת ביטוח, אני עושה משמרות כאחראי
שלוש תחנות הימורים בדרום העיר, וחוזר הביתה כל ערב לקראת
19:00.
שישי שבת חופשיים, חמש חופשות שנתיות בים המלח או הכנרת, טיסה
שנתית לחו"ל.

עד היום, אף אחד מאיתנו לא העלה את היבשת הגדולה בעולם בתור
אופציה לחופשה.
ואני...
אני זה כבר סיפור אחר לגמרי.