ברגע של פיקחות בסיני, כתבתי את זה.
לא חשבתם פעם כמה חכמים הם? הבדואים בסיני - אין שכל אבל גם
אין דאגות. חוכמת הבייגלה ודרך חייה של הנמלה, הפשטות בשוקולד
ופשוט לשתוק, להקשיב, להסתכל ולחייך, חוכמת חיים.

שקיעה שמזכירה שכחה, משהו שנגמר כאילו לא היה.
האם כל זה באמת קרה?
ים כחול, מדבר ושמש נעימה, אפשר לחיות יותר באגדה?
הרים שמביטים בך מלמעלה ומזכירים לך שכן, גם אתה קטן.
החול שבו רגלך דורכת מלטף ומחמם, ובשקט מספר סיפור של אינספור
אנשים שהתערבבו בו, קמצו אותו והרפו, היו כאן ועזבו.
אבנים, באינספור צורות וגדלים, בקול גדול ביחד אומרים: אוהבים!
תבואו רק יחפים!
מים... קולות משמיעים, בהם רגליים אנו טובלים, דגים בכל מיני
צבעים מוצאים בית באלמוגים.
וכמובן יש גם אותנו, נמלים. כל כך קטנים אבל מרגישים כמו ענקי
העולם הגדולים. כל היום מתרוצצים, משתזפים, מעשנים ורצים.
עוצרים בשביל להתלונן על המדוזות והזבובים וממשיכים.
והשמיים השחורים, עם נגיעות קטנות של כוכבים, זוהרים וקורצים,
בקבוצות קטנות וגדולות מסודרים, ובקול גדול ביחד צועקים: למרות
הכל, אתכם אנחנו אוהבים!
ואנחנו בתור יצורי התבונה כל כך גרועים, אנחנו פשוט לא מבינים,
את מהותנו ולמה אנחנו כל כך עייפים.
אנחנו באים לחופשה בארץ זרה במקום להבין... אנחנו בבית.
אנחנו עוקבים אחרי הזמן שאנחנו המצאנו, מדברים על בעיות שאנחנו
יצרנו ודוהרים למקום שאנחנו מגדירים כלא שלנו.
היופי בעניין הוא שלמרות כל מה שעשינו ולמרות כל מה שאי פעם
נעשה הם יחבקו אותנו ובחיוך גדול יגידו: סלחנו, גלשנו והמשכנו.
לא משנה כמה תצעק על דג, ציפור או נחש, הם יסתכלו עליך במעין
מבט של חוכמה ויגידו לעצמם "יום יבוא וגם אתה תבין", וימשיכו
בדרכם.
אנחנו עם צעיר בעולם הזה, בני האדם, עם חוכמת חיים של ילדים,
וכמו ילדים יבוא היום וגם אנחנו נלמד, נשכיל ונגדל ואז נבין:
אי אפשר לזנק לכוכבים כשהרגליים כל כך עייפות.