אני כל כך עייף.
שריריי רופסים באין כוחות, מטלטלים אותי הנה והנה,
נמרח לי ונוזל אל הרצפה הקרירה ב-40 מעלות חום,
לחות שלא יודעת שובע.
אני שלולית, שוחה אל המרפסת, להתאוורר ברוח השרב,
בקושי רב שולח יד לאה להיתמך במעקה, לקום, אך זו הסרבנית איננה
זעה.
נשפך אל מסדרון הבית, מרים מבט אל המראה, שרירי עפעפיי רועדים,
דמעה של מאמץ זולגת, אני מציץ בו בעיניים טרוטות ונפוחות,
בגרום הזה שמשתקף מולי,
בעצלן הזה, רחמיי יוצאים אליו... והוא, הוא שוקע לו ברחמים
עצמיים...
אני נגרר כמו סחבה, מטעם כוח לא ידוע, אולי שלי, אולי שלך,
נגרר אל המיטה, נשכב, מרגיע הסחרחורת..
צלילים של כלום, ולא של שקט, מהדהדים מן הקירות, שולחים מבט
כועס, מאשימים, באצבע ארוכה ומחודדת, ושוב אני שבוי של עצמי.
הכלבה שלי מפסיקה לנסות ללקק אותי בפנים, נמאס לה מהאפאתיות
האדישה שלי.
אפילו היא עזבה אותי הנאמנה, הלכה לפינה אחרת, ושוב נשארתי
לבד.
בראש שמוט מכובד, לאחור, אני זורק מבט אל המסך. הוא שחור, סימן
שצריך למצוא את השלט, למי יש כוח...
מימיני אחרון הפרחים באגרטל, האחרון שלא נבל, מתחנן בפניי
למים.
למה אני מסוגל עכשיו? תגיד לי פרח, למה אני מסוגל?  
גם עכשיו האצבעות, חסרות תחושה, נעצרות על לחצנים במקלדת,
מפסיקות, נחות לרגע, העיניים נסגרות לאט, לאט, וזרם של סרטים
וחלומות מוזרק אליי מן הדמיון,
אני סופר גלי אלפא, שמקפצים מעל כבשים, ומספרים ממאה לאחור,
ולא מגיע ל-90, אני שוקע בתת מודע, אני נרדם, וכעבור רגע קם.
"אינסומניה" קוראים לזה, כבר חודשים אני לא ישן... כדורים אני
מסרב לקחת, שונא ת'כימיקלים האלה,
החלומות הופכים כל כך הזויים...
אולי תלטפי, תזמזמי שיר ערש נעים ורך, תספרי לי סיפור מפרי
דמיונך המפותח, מעשיות גיבורים ואמיצים, דרקונים ונסיכות,
מכשפים וחרבות, חיות יער מדברות, ילדים עפים וגם פיות,
על הילד הלוחם האמיץ מכול,
אני אחלום על מי ואיך שארצה להיות, כשאהיה גדול,
אני אדמיין את כל אותם הסיפורים, ואשמע את כולם מדברים,
ואז אתעורר ואבין, שגם את רק הזיה,
זו שהמצאתי לי, בגלל חודשים של חוסר שינה,
מין מושיעה אישית שלי,
מלאכית לבושה לבן,
שתחבק ותלטף,
ואז אולי, סוף-סוף,
אני אישן.


האם את אמיתית?