עצרו אותי כבר כמה וכמה פעמים,
מסתובב מבולבל ברחובות, בשדות, באשמורת הליל,
מדבר לעצמי, בשפה לא ברורה,
מסרב להסיר מפניי מסיכה כחולה,
ומספר לעולם על אנשים, שאינם באמת קיימים,
כך לפחות ההם טוענים...
בהתחלה, עוד טרחתי, וניסיתי להסביר, אך לשווא,
היום אני פשוט שותק, מביט עמוק, עמוק,
ושותק.

אני זוכר איך זה התחיל...
המשטרה לא ממש הבינה, אז שלחה למוסד סגור.
אבחון הם קראו לזה,
חשש לשלום הציבור.
מה מטיל אימה בנווד מתבודד,
מסכה לפניו, וגיטרה, ועט?
האם איבדתי שפיות, כשמצאתי מפתח אבוד לחופש?
הרי בסה"כ תפסתי לי מונית שירות,
והפלגתי איתה לעולם הפשטות...

הפסיכיאטר לא מבין,
מבקש שאשחרר, שאתן לעצמי להרגיש חופשי.
"חופשי?" אני צוחק צחוק מתגלגל...
"אני חופשי, יותר ממך!
אם רק תשכיל לצאת מהחליפה הלבנה, המגוהצת, מכבידת הכבלים שלך,
תתנער מהמעמד, מהדמות הטיפשית שאימצת לך,
מהאדם שהפכת להיות, האחר,
השמוט, הלכוד, הנרקב לאיטו מבפנים,
זה שממרר לך את החיים,
תוציא אותי מהחליפה הלבנה שלי,
בה ידיי קשורות, מוצלבות, בצידי גופי,
בה אני מותג, מתויג וספור,
אך עדיין, חופשי יותר מכל עולמך השבור,
מבטיח שאז אספר,
שאסביר, את כל הסיפור."

הפסיכיאטר המליץ לשחרר,
אבל על הסיפור שלי, הוא ויתר.
השבתי את המסכה הכחולה על פניי,
ויצאתי להתחיל מחדש את חיי.

בעצבות מכת שורשים,
כשרוחי אדמה של טרשים,
את הסיפור, גמרתי אומר בליבי,
שוב לא אנסה לספר,
עוד שכבת אישיות, עוד רובד דמותי,
שעמוק בפנים יקבר,
הרי כולנו מסכות,
מתקלפים לשכבות, כבצלים,
חיינו משתנים כמו לפריטת מיתרים,
מתרוצצים סביב זנב, מתעייפים, שוב חוזרים,
שוכחים בדרך גם קצת לחיות,
ולפתע... מתים.

הלכתי לרופא, והוא רשם לי חיוך,
לפחות פעם ביום,
וכעבור שנה,
השארתי את המסכה בארון.