את יודעת שזה כאן, את מרגישה את זה בעורף. שורה שלמה של נעליים
מסודרת ליד הקיר.
רק עכשיו היה סדר פסח והחדר מבריק, את אחרי מקלחת ומרגישה
מטונפת.
את כל הספרים סידרת לפי האלפבית, את המחשבות שלך זה קצת יותר
מסובך.
את כל המסמכים תייקת בקלסרים גדולים בחדר העבודה, ואת לא
מצליחה למיין את התחושות שלך.
את יודעת שזה כאן, את מרגישה את זה בעורף, כמו רוח חמה ביום
שרב.
הפעמונים שתלויים על החלון שלך לא צלצלו כבר כמעט שנה. זה
כאילו הענבל מסרב לגעת במתכת ולהרעיד אותה. אולי את מפחדת
לרעוד.
שורה שלמה של נעליים מסודרת ליד הקיר. זכרת שהנחת את המפתחות
איפשהו, אבל אין לך מושג איפה.
את הולכת לאיבוד בתוך סדר מופתי. אירוני. סרקאזם היה תמיד משהו
מתוק מריר עבורך.
אהבת גם חיוכים מרירים, כי הם מעניינים יותר. שנאת דברים
פשוטים שהם פשוט... ככה.
בגלל זה הפעמונים שלך לא מצלצלים. כי פעמונים אמורים לצלצל, אז
זה יותר מעניין שהם לא. על עצי כריסטמס תמיד יש פעמונים ובליל
הסדר יש סתם איזשהו דיקט שקוראים לו מצה ומברכים עליו מאה אלף
פעם לפני שאוכלים. אז אולי עדיף פעמונים גם כשהם לא מצלצלים.
אף פעם לא היו לך שגיאות כתיב. באותו מכתב מצאת ארבע. סרקאזם
בטעויות כתיב זה אירוני.
ואירוניה היא בעצם רוח החמסין שנושבת לך בעורף כל הזמן, צוחקת
עלייך, אז את משתדלת לצחוק איתה מאחורי משקפי טייסים.
המפתח, איפה לעזאזל המפתח.
השעה כבר ארבע וחצי וקבעתם בשלוש. את חושבת על זה ושוכחת מזה
שוב, עומדת באמצע החדר בחוסר מעש ומחפשת את המפתח בעיניים,
כאילו שזה יעזור לך.
מחר ליל הסדר, שנאת את טקס הצביעות הזה, שבו כל המשפחה משחקת
אותה מאוחדת.
בגלל זה את תמיד הולכת לחגוג את החג אצל הדודה בראשון, כי
המשפחה שם מצחיקה. ובסוף הערב כואבת לך הבטן, אולי מצחוק ואולי
מרוב האוכל, היא יודעת להכין אחלה עוף.
את יודעת שזה כאן, את מרגישה את זה בעורף. הוא מחכה לשיחת
טלפון שהוא לא יקבל ונמאס לך, לחשוב שאת שולטת בעניינים,
עניינים שמסודרים לפי האלפבית.
אל"ף זה בטח אהבה. זה היה כתוב על איזשהו נייר ממו. החלטת שזו
בטח מילה גלובלית כזו שצריך לתייק.
וגימ"ל זה בטח גרילאנדה. בחנוכה תליתם גרילאנדה מחוץ לבית, כי
בחו"ל כריסמס, והתגעגעת.
איפה לעזאזל המפתח.
שורה של נעליים מסודרת ליד הקיר. את פותחת את הארון וזורקת
החוצה מזוודה, ומפנה בוולגריות (אני בטוחה שזה היה שם באות
וי"ו) את כל הבגדים מהארון, מפזרת את הסדר שעשית לתוך המזוודה,
זורקת פנימה כמה ספרים (זה בטח היה בתי"ו. תרבות או משהו. אולי
סתם תימתום. אה, לא, זה בטי"ת. רואים שאת צריכה לקרוא יותר, נו
ידעתי.) ומשקפי טייסים.
המפתח, איפה לעזאזל המפתח.
הנה, זה בעורף, את מרגישה את זה. אירוני, את נוסעת והוא אתמול
בדיוק חזר. את משאירה לו פתק ממו,
אני אשים את הגרילאנדה בכריסמס, חופרת עמוק מתחת לבגדים ומוצאת
אותה, מאובקת. אולי זה היה אבק באל"ף, ולא אהבה, הרבה יותר
הגיוני. אבק את מכירה יותר מקרוב.
את סוגרת את המזוודה בברוטליות (אולי זה היה בי"ת) שמנוגדת
לגמרי לידיים העדינות שלך, ומרימה אותה בקלות מדהימה, השתלמו
כל השכיבות שמיכה האלו ברגעים מתים. כמעט כמוך, כשיש
בטלוויזיזה רק קומדיות רומנטיות מטומטמות, את העדפת סרטי
פעולה. את יוצאת מהחדר בלי לסגור את האור.
המפתח, איפה לעזאזל המפתח.
זורקת את המזוודה ומחפשת בכיס איזה מסטיק להעביר את הטעם
המריר. במקום מסטיק יש שם מפתח.
הנה זה כאן, זה כבר עולה בחוט השדרה. את מרימה שוב את המזוודה
וניגשת לדלת, מסובבת את המפתח באיטיות ויוצאת החוצה. את צוחקת
ואין לך מושג מה מצחיק, אבל לפחות זה מפתח קצת שרירי בטן,
מאתמול לא עשית כפיפות.
את נפרדת בעיניים ממגרש חנייה ריק. את המכתב את אפילו לא זוכרת
אם השארת בבית או בתיבת הדואר שלו, נו מילא, גם ככה מצאת שם
ארבע שגיאות כתיב. את מתחילה לרוץ, והרקע מתערבב כמו אורות
בכריסמס. את עוצרת מונית ועולה, מתנשפת. אולי הוא מקבל כרטיסי
אשראי.
שורה שלמה של נעליים, מסודרת ליד הקיר, וכשאתה תחזור אתה לא
תמצא אף אחד שינעל אותן.
שורה שלמה של נעליים, לא לקחת אף אחת. נו מילא. בכריסטמס תקני
חדשות.

(אולי זה היה באות ה"א, היפרדות. או אולי זה היה בכלל הקלה.)