גבר ואישה. בחור ובחורה. צעירים. עד כמה בדיוק? לא ברור. הוא,
מן הסתם, בסביבות ה-20. היא... קשה לדעת. אפשר שבגילו, ואפשר
שצעירה יותר. אפשר שבת 20 ואפשר ש-18. אפשר שצעירה מזה. הן
תמיד נראות כך, מטעות.

מה עיסוקיהם? היא סוחבת תרמיל על גבה. יכולה להיות סטודנטית,
או חיילת בחופש, או תלמידת תיכון, או... ואילו הוא, מה הוא
יכול להיות? סטודנט, אולי חייל ששוחרר זה מכבר, אולי חייל
עדיין. כנראה שחייל עדיין. טבועה בו קשיחות מסוימת. על פניו
מסך כמעט בלתי-נראה, המנסה להסתיר דבר-מה.

מסך פניו נבקע. חיוך מפציע; חיוך של היכרות. חיבוק. הם קרובים
זה לזו, אך לא ברור באיזה אופן. "טוב לראות אותך" "גם אותך".
ניכר שהם מתכוונים למילים האלו; חיוכיהם, נימתם.
היא מרצינה פתאום. רצינותה מצעירה אותה. הוא קרב אליה, רציני,
גם הוא. מתיישבים בפינה מרוחקת. הוא תולה בה מבט מצפה, מחכה
למוצא פיה. הם ישובים סמוכים זה לזה.
עיניו החומות נעוצות בה. שריד של חיוך ממקודם משתלב ברצינותו
החדשה. ראשו קצוץ השיער מוטה לעברה, נכון לקלוט את דבריה.
היא כבר לא נינוחה כשהייתה. מביטה בו לרגע. עיניה משוטטות
בפיזור נפש סביב. מפל שערה גולש על פניה ומסתיר אותם. היא
מסיטה את שערה. מעבירה את אצבעותיה בתנועה יום-יומית,
רפלקסיבית.

היא סורקת את מוחה בחיפוש, כנראה של מילים. הוא מחכה. סקרנותו
גואה בו, אך הוא מתעקש לכבשה. כבר צבר ניסיון בכיבוש. מבטה
ממוקד עכשיו. מבטה ממוקד בו והיא מתחילה לדבר, לאט, במבוכה.
היא נראית כזו ילדה עכשיו. כל יישותה הנוכחית מביעה
חוסר-ביטחון. נעצרת בדיבורה. סומק פורח בלחייה. היא מודעת
לעצמה עד כאב, ובכל זאת היא ממשיכה. באנחה בלתי נראית ובלתי
נשמעת, היא מסיימת. קופאת, מנסה לקרוא תגובה בפניו הרציניים.
מה אומר צל החיוך שבזווית פיו?