ופתאום הכל חוזר אליי
כמו בומרנג שנזרק והסתובב חזרה
כל המבטים וכל האצבעות
כל הפרצופים של כל מי שפגע.
והזיכרונות לא מפסיקים להציף את ראשי
ועם כל זיכרון לבי נקרע מחדש
ואני שוב מוצאת את עצמי מול מחברת
ידי בוערת כאש, עטי כבר מותש.
והצחוק ששמעתי בעבר שוב צורם באוזניי
וחיוכים מרושעים לא נמחקים מעיניי
ואני שוב מוצאת את עצמי לבד בפינה
עם אותן דמעות עוצרות נשימה.

ופתאום הכל מתחיל מחדש
זה כבר לא זיכרון, אלא הווה שמוחש
וניצחוני במערכה הקודמת נראה כה אפסי
אני מוצאת את רוחי שוב נלחמת בנפשי.
וזה כבר לא כעס על אנשים שמדברים
זה בעיקר זעם על זה שזה עדיין פוצע
ועל זה שאין בכוחי להתעלם מקולות
וכל מי שפגע עדיין פוגע.

וכנראה שהתרגלתי לפרוץ בבכי
או לברוח הצידה מכל עימות אפשרי
או שבעצם הכל נכפה עליי מלמעלה
ולי רק נותר לקונן על מר גורלי.