תאר לך: מסדרון ארוך, תאורת פלורוסנט מפיצה אור חיוור על
הקירות המסויידים בלבן. פה ושם תלויות לאורך הקיר תמונות,
נקודות של צבע. שקט.

הקשב: בתוך כל השקט הזה, לפתע, חריקות קטנות, שקטות וגבוהות.
הליכון מתקדם לו לאיטו, בבסיסו גלגלים קטנים, חלודים. בעקבותיו
נגרר קשיש, כפוף. כך, בסבלנות, רגל ימין ואחר כך רגל שמאל,
מרצפת אחר מרצפת, הולך הוא לאורך המסדרון.

הבט: כיצד מפרקי כפות ידיו מלבינים ממאמץ. ראה את רעד רגליו
הנפוחות, המשובצות בנימי ארגמן וסגול. אגלי זיעה נוטפים על עור
פניו החיוור, המקומט.

הוא מתנשם. ובכל זאת הוא מתקדם, צעד אחר צעד מחדרו אל עבר קצה
המסדרון. השעה שש, ארוחת הערב מוגשת בחדר האוכל. עליו לתפוס את
מקומו. אם לא יגיע בזמן, מר בלומנשטיין יישב כבר במקומו הקבוע,
בצד השולחן שקרוב למעבר. אז כבר יהיה צורך לקרוא לאחות, שתזיז
את כסא הגלגלים של בלומנשטיין (מה היה שמו הפרטי? כבר איננו
זוכר), כדי שמיודענו יוכל לעבור למקומו הקבוע, בצד השולחן
הצמוד לחלון. איננו רוצה בכל המהומה הזאת.
לא שאכפת לו מה חושבים עליו, בגילו. אך אוהב הוא את השקט,
השגרה, הידיעה שבכל יום, בשש בערב מחכה לו ארוחה. יש לו מקום
קבוע, עם אותו הנוף, זה הנשקף מבעד לאותו החלון, הפרצופים
המוכרים לצדו בשולחן.

ראה: מספר אחיות עוברות במסדרון, חלקן מובילות עגלות, עליהן
מונחים קנקני התה, הצלחות, ומיכלי המזון. איש צוות מוביל אשה
כמושה בכסא גלגלים. ריח שתן נידף אחריהם. הנה אחת מהאחיות פונה
אליו, שואלת לשלומו. מבטה עייף, שולחת חיוך רפוי, מאולץ קמעה.
מציעה לעזור. הבעת עלבון מהולה בהכרת תודה נמסכת בעיניו. היא
תומכת בזרועו, ומתקדמת עמו בהליכה איטית אל עבר חדר האוכל.

היא עוזרת לו לשבת בכסאו. ממש אחריו מר בלומנשטיין, מתגלגל
לאיטו. ולחשוב שכמעט היה תופס את מקומו! הזכיר לעצמו לומר
לאחות שלום בפעם הבאה שיתראו במסדרון.
באיטיות הוא מעביר את סינור הנייר החד-פעמי מעבר לראשו, מיישר
את קפליו על חזהו. נזכר בימים רחוקים, כשיונתן היה רק תינוק,
ואשתו בלה היתה מאכילה אותו דיסה, כף אחרי כף. ויונתן היה מורח
את העיסה על כפות ידיו ופניו, צוחק למראה הסדר החדש שהשליט
בעולמו הזעיר. הוא מבקר עתה רק לעתים רחוקות. רחוקות מדי. נדמה
שעולמו שלו נעשה זעיר אף הוא, אך במקום ליצור סדרים חדשים,
נראה שעולם זה כפה עליו את חוקיו.

ובחדר האוכל: גבינה לבנה, ביצה קשה וסלט מהצהריים. לחם כמובן,
ואשל. אחר כך יבואו, ישאלו מי רוצה תה, וריבה. מזון מוכר, דהוי
ועייף כמו יושבי השולחן הזה.
היו פעם שעות אחרות, בית, שולחן אחר. היה מגיע הביתה אחרי יום
עבודה, ריח מרק מהביל. בלה היתה עומדת, גבה אליו כשהיא חגורה
בסינר. מערבבת ומזמזמת שירים עם הרדיו. הוא היה נכנס למטבח,
מחבק אותה מאחורה. לפעמים היתה נבהלת, שרויה היתה במחשבות,
הפתיע אותה כל כך. יכול היה לומר שלום בכניסה, נזפה בו. היתה
מזעיפה פניה, אחר כך צוחקת, נושקת לשפתיו. היו יושבים בסלון
ומדברים על כוס תה.
ופתאום חוזר הוא אל ההווה. דמעות בעיניו. כל זה היה מזמן. כיצד
חלפו לו חייו, חמקו כמים מבין אצבעותיו? בלה נפטרה לפני
שנתיים. הבית עומד ריק. יונתן  אמר שכדאי לשפץ אותו קצת, כדי
שיהיה ניתן להשכיר אותו, להכניס חיים לדירה החשוכה. כל כך כעס
על בנו באותו הרגע. התפרץ עליו בצעקות, קרא לו כפוי טובה
ונצלן. וכבר שבועיים לא בא. ומדוע יבוא? יש לו אשה וילדים, הוא
עסוק מאוד בעבודה. יש לו דברים חשובים יותר לעשות.

לו יכולת להבין: גופו דואב כולו. רגליו ממאנות לשאת את דמותו
העלובה. שנתו קלה ומיחושים שונים נוהגים לבקרו לעת ליל. הוא
חלש. ובודד כל כך. חשב שכבר התרגל לכל זה. ולפתע, כך בהפתעה,
זכרונותיו תוקפים אותו, ללא אזהרה, והדמעות.

התבונן דרך החלון. השמיים מחשיכים בחוץ. כסאות נגררים על גבי
הרצפה השחוקה וצללי אדם קמים באיטיות, מדדים חזרה לחדרם, או
ללובי, לצפות בחדשות היום שעבר. כאילו שזה משנה.

הקשיש ממשיך לשבת.
והוא עייף כל כך.
ולפתע הוא מבין.
בשקט, בחיוך מריר הוא לוחש: "להתראות" לבבואתו הנשקפת בזגוגית
החלון.

האיש הזה, קורא יקר, הוא אתה.