ההרגשה עברה, אבל עדיין צרובה על לשוני, טעם לא ברור של אביב
ומלנכוליה. אני אוהבת את המילה הזאת, כל הזמן כותבת אותה, לא
ברור אם אני באמת מבינה מה היא אומרת.
אני עסוקה בלרדוף אחרי העולם כל הזמן, מאבדת את קצב החיים שלי,
כבר לא שומעת את הלב שלי פועם.
היום גיליתי שיש לי מינוס בבנק. זה קצת דבילי שיהיה לי מינוס
בבנק, ועוד יותר דבילי שזה יציק לי, אבל זה כן, כי זה עושה
אותי לעוד אחת מהבנות האלו שלא מסוגלות לשלוט בהוצאות שלהם.
אני תמיד הייתי מתעצבנת על הטיפשות הישראלית שיוצרת מינוסים,
עכשיו אני חלק ממנה. זה בסדר, אני חלק מהרבה דברים שהאמנתי
שאהיה מספיק מיוחדת כדי להמנע מהם.
השמנתי בצבא, בניגוד לציפיות, אני עדיין כוססת ציפורניים,
עדיין אוהבת את אותו אחד שלא אוהב אותי, עדיין עסוקה במחשבות
מעצבנות.
כל הדברים שכבר הייתי אמורה להיות מספיק מדהימה להפטר מהם.
יושבת לי בעוד ערב מלנכולי במכונית, מריחה את האביבקיץ שבא
לעברי ומחזיר את השאלות הרגילות, שהפעם אין לי אפשרות לענות
עליהן, מלבד לתלות אותן באוויר יחד עם המדים המגוהצים, והזמן
האבוד.
אני בת 19, ונדמה שגם בעוד 10 שנים עדיין אשב כאן ואצוק את
הרגעים שאני רואה בראש לתוך סיפורים, מבלי היכולת לבנות סיפור
עם עלילה כי הכל יראה לי בנאלי מדי. עדיין אשב עם אותן תובנות
של גיל 17 שנקטעו באמצע, אבדו בתוכי ונדמה שנמקו, מאחורי מסך
מחשב זוהר באמצע הלילה. בלי לכתוב לעיתון, בלי לגעת בלבבות,
בלי לתת למילים שאני כל כך אוהבת ליצור את עיסוק חיי.
העולם מלא באנשים שלא יודעים מה הם הולכים לעשות, אבל נדמה לי
שאני היחידה. משחקי הגאווה של הפז"ם לא מאפשרים לי להגיד מילים
כמו שחרור וחפש"ש, אבל אני חושבת על הסוף, מה יהיה כשיגיע, מה
יהיה כשיגיע סוף הטיול, סוף הנעורים. מה יקרה כשאצטרך להביט
בטפסי הרשמה, בחוברות הסברים, בדף הרץ של חיי, שיהפוך לתבנית
משבצות מרובעת, או אם יתמזל מזלי עגולה, שדרכו אחיה.
אני מעריכה את עצמי על זה שהלב שלי מוביל אותי תמיד, אבל אמא
אומרת שאני צריכה להיות פרקטית, ואמא אוהבת אותי הכי בעולם,
וכששאלתי מה יקרה אם אני אחליט לגור בארצות הברית ולגעת באיזה
תפוח רקוב ונוצץ, היא ענתה שזה בסדר ושהיא תבקר, ואני רק
חיבקתי אותה במבט ואמרתי שאני אף פעם לא אעזוב אותה.
אני לא יכולה להיות פרקטית, אני לא יודעת מה זה, אני לא רוצה
ללמוד או לעשות משהו פרקטי, אני רוצה לעשות משהו שיעשה לי
ולעולם טוב, ולעבוד עם אנשים, ולעשות דברים גדולים, אבל העולם
מלא באנשים רעים שמייאשים אותי מדי כמה זמן, והאמביציה שלי
צונחת לתוך שמיכת פוך, טלויזיה ומנעול דלת לעולם.
בכל פעם שאני חושבת על לעזוב משהו אני חושבת על משענות חיי
הזוהרות, האנשים שעושים לי טוב ושבלעדיהם הייתי אבודה כמו
שהייתי בכל שנה עד כיתה י"ב, שבה גיליתי שיש לי את עצמי וזה
באמת בסדר.
איך לאנשים יש את האומץ לקום ולעזוב, לארץ אחרת, לעיר אחרת,
לבסיס אחר, לעולם לא אדע. אני תלותית מדי ואוהבת מדי את האנשים
שבונים לי את העולם. אני לא חושבת שיהיה לי את האומץ או את
היכולת לבנות לעצמי עולם לבדי, או לעזוב את הבית, לא משנה איפה
הוא יהיה.
אני רוצה לעבור לבסיס אחר, עקרונית, אבל אני לא אהיה מסוגלת.
אני רוצה לראות את שקיעות החול של בהל"ץ, להריח את ניחוח היאוש
של הטירונים והמפקדים, ואת ריח המתיקות של הקיץ בין בני נוער
כלואים בעולם ירוק והזוי שלא חלמו עליו.
נמאס לי כבר ממה שאני עושה ומאיפה שאני נמצאת, אני חולמת על
הדברים שהייתי חולמת עליהם פעם, לפני שהתגייסתי והבנתי שחלומות
וגדנ"ע זה כיתה י"א, וכאן זה החיים האמיתיים, בכיעורם ובפשטותם
הריקנית.
מישהו לא מזמן אמר לי שאנשים לא מבינים אותי כי הם אנשים
קטנים, ועד כמה שזה מתנשא אני חושבת שזו אמת, כי נמאס לי
להסביר את עצמי לעולם מבוייש ומלא גבולות, חסר הומור ומלא
ביקורת. נמאס לי לראות אנשים צעירים ויפים הופכים למבוגרים
קמלים ומבויישים מהעולם שאומרים שהם לא יכולים איתי, וחלאס עם
הפאדיחות.
חלאס איתכם, טוב?
החיבוק שלי משאיר שובל של ריח טוב, והעיניים שלי צוחקות לרוב,
והחיוך שלי נמתח וחסר ציניות כשאני מסתכלת על מישהו ואוהבת
אותו. אני דווקא בסדר אני, ומעריכה כל רגע של מחשבות ותהיות של
אביבקיץ, ובאמת שבסוף איכשהו יסתדר הכל תמיד. והוא יאהב אותי,
ואם לא הוא אז אחר, ואני אמשיך ליהנות, או אעבור תפקיד, או
אשתחרר, ואני אמצא בסוף יעוד או מטרה או משהו גדול.
הכל יסתדר. באמת.
וזה לא סוף מעורר מחשבות או סוף פואנטה מדהים, זה סוף של כמה
מילים שאני אקרא עוד כמה חודשים, או שמישהו יקרא ויזדהה, או
שמישהו יקרא ולא יבין, זה סוף קטן, פשוט, מתוק, של כמה מילים
על החיים שלי עד כה.
המשך יבוא.