כשהייתי ילד, כדי לפגוש בבעל חיים כמו לאמה, היה צריך פשוט
לפתוח ספר כמו "צ'יפופו בטיבט" וכבר בדף השני, אתה כבר שם.
היום זה אחרת. כדי לפגוש בלאמה, אתה צריך לקום בבוקר, לארוז את
הילדים,במבה, ביסלי ושאר ירקות ולנסוע לגן החיות בפתח -
תקווה.
חלפנו על פני הכלובים, הקטנים קבלו הסבר ממצה שברובו הוקרא
משלט הסבר קטן שתלוי בחזיתו של כל כלוב. אבל בקול ידעני שנועד
להסוות את המקור. ואילו זוגתי שתחיה (להלן: 'שתיח') השתדלה
להתרחק צעד או שניים לאחור, ולהתמקד בביקורת עניינית על רמת
הנקיון הכללית הירודה של חזיר הבר, שהתפלש בבוץ וניכר עליו
שאין מאושר ממנו (נו בטח, הוא פיזם להנאתו ללא הרף את "אקונה
מטטה").  או ההגיינה האישית של קופי השימפנזה, שניכר עליהם שלא
שמעו על נייר טואלט או פרש וואנס, או לפחות בידה אופנתי עם
חימום מים ומפוח אויר לייבוש.

בעודנו פוסעים מעדנות בין הכלובים, הגענו למכלאה של הלאמה.
בינינו? אם לא היה שלט על הגדר, לכל היותר הייתי מפטיר לעבר
הילדים: "וזו האיילה אמא של במבי" וממשיך הלאה בלי להקדיש שניה
מיותרת. הלאמה, שחשדה מיד בכונתי הזידונית, אותתה לי בעיניה
לכיוון השלט, ולא נרגעה עד ששמעה אותי מקריא לילדים לאקונית
מהשלט, ומוסיף כמובן את האיזכורעל "ציפופו בטיבט".

היא הנידה בראשה בבוז, כאומרת "אה, צפוי" ירקה כמה יריקות -
למשנה תוקף, ומיד קיפצה לה לאורך הגדר הלוך ושוב מנסה לגרות את
חוש התחרות המפותח שלי, סוקרת בהתפעלות את מבנה הגוף האתלטי
שלי, ומפנטזת בראשה איך זה יהיה להתחרות בי.

הבנתי מיד מה זוממת הלאמה דנן, נטלתי כבדרך אגב את ידה של
שתיח, סיננתי לעבר הילדים: "ממשיכים", והתחלתי להתרחק.
"אבא! היא ממש רוצה לעשות אתך תחרות!" זעקה הנסיכה שלי בחדווה,
תוך שהיא מבטלת ברגע את ההתחמקות האלגנטית שכמעט הצלחתי לכפות
על המתחרה הפוטנציאלית. "מה פתאום"? השבתי בשלווה, בואו נמשיך.
אבל הלאמה שקלטה כבר ש"חלון ההזדמנויות" נסגר, עמדה כבר על קו
הזינוק, יורקת לכל עבר בהתרגשות, מבט מתגרה על פניה המשולהבות,
פרסתה הקידמית בוטשת בקרקע בחוסר סבלנות, וכל חושיה מרוכזים
בעמדת המזניק שעמד עם אקדח ההזנקה ובקול חסר רחמים הצליף:
מוכנים! היכון! צאאא!.
פצחתי מיד בספרינט מדהים, כריות נעלי כמעט ולא נגעו בקרקע,
ריחפתי במהירות אולימפית, וראיתי את הזנב שלה חוצה את קו הגמר,
כחוט השערה לפני. אם אפשר לקרוא לגוף ארוך של לאמה "חוט
השערה".

מבט האכזבה של נסיכי הכתר שלי שבר את ליבי, המיתוס של  ''אבא
מנצח את כולם'' נותץ להם ברגע נמהר וגורלי. מבט חטוף לעבר פניה
המשועשעים של שתיח הבהיר לי, שממנה לא תבוא הנחמה. ראית?! היא
שאלה בעונג,"ראית איך הלאמה עושה סיבוב ניצחון, פורשת ידים
לצדדים כמו ה"אוירון" ולסיום מניפה ידיה כשאצבעותיה פרושות
בסימן המוסכם V"?

"אה, תראי כמה קצף יוצא לה מהפה! ותראי כמה היא יורקת כמו שחקן
כדורגל מקצועי" "ובכלל, יש לה ארבע רגלים!" - ניסיתי לגמד את
הניצחון שלה, אבל אפילו לי זה נשמע תירוץ עלוב.

גררתי את רגלי, מובס, מסמן לכולם להמשיך הלאה. "היי, גבר!"
סנטה בי הלאמה במבטה, שיכורה מחדוות ניצחון.  "שיוו, איך
מתלהבת זאתי", החזרתי לה במבט. "יאללה יאללה, סתם נתתי לך
לנצח", עיצבנתי אותה בכוונה. (במלחמה פסיכולוגית יש משמעות
קריטית במקרים כגון אלה) פחח... החזירה הלאמה בלי להתבלבל
והנידה בראשה לעבר קו הזינוק. למה מה? החזרתי לה בייאוש (כשאני
מוותר מראש על נסיון להסביר לה את כפל המשמעות הגלום בצמד
מילים אלה) מבין שאין לי ברירה, שאין לי מה להפסיד. שזה הסיכוי
שלי להחזיר הביתה את ההערצה הבלתי מסוייגת של נסיכי האהובים.
"תאכלו את הבמבה ונלך" ניסיתי לשחד אותם בעורמה, אבל שתיח כבר
עמדה ליד קו הזינוק, כשהיא קוראת לקבוצת המעודדים להיערך
לחימום הקהל. תפקיד שהנסיכים מלאו בחדווה תוך כדי חיסול ממוקד
של השוחד שהצעתי להם.

הלאמה כבר "הריצה מנועים", קו הזינוק ממש בער לה בעצמות, גווה
הדרוך, ורגלה הבוטשת הזכירו לי את הגורל המר הצפוי לי.
והמזניק? בשלו!  מוכנים? (הגנבתי אליה מבט פלדה קר ונחוש)
היכון! (סיננתי לעברה "פרחה") צאאא!

ענן אבק עלה תחת רגלנו, נתתי את כל מה שיש לי, כל חיי עברו
מולי, האויר חישב לפוצץ את ראותי, וליבי ניסה בבירור לפרוץ
החוצה מבית החזה, מוחה נמרצות על הדרישה המוגזמת שהוא מתבקש
לספק. קו הזינוק טס לעברי, חציתי אותו ביעף, בודד בצמרת.
ניצחתי!

קריאות הניצחון של קבוצת המעודדים, ומבט הערכה, הנדיר בפני
עצמו, של שתיח, השתלבו היטב עם הרגשת השיכרון שאחזה בי. הלכתי
לאורך הגדר, מנסה להסדיר את נשימתי, ולפייס תוך כך את ליבי
המתמרד. ואילו היא, מטורפת מזעם, מתסכול, הלכה מצידה השני של
הגדר, ממאנת להינחם.

הישרתי אליה מבט כמביע הערכה - נדיבות של מנצחים...  אבל הפרחה
קרבה אלי ו י ר ק ה
"תתבישי לך" הסתכלתי עליה בתוככה, למה?
"לאמה" היא השיבה, מושכת בכתפיה, ומתרחקת.