זה כמו לנסות להגיע לאורגזמה האולטמטיבית, מפגישה לפגישה עם
נאווה היא אומרת לי בקול חרמני שאני יותר ויותר מתקרבת לתשובה
שלי. את רוב התשובות שלה לא הבנתי אבל סתם ניחם אותי לדעת שיש
תשובה בשבילי. נאווה היא אישה בגיל הארבעים שאת רוב זמנה היא
מבלה עם נרקומנים, "מתבגרים שאיבדו את דרכם", כך היא אומרת
בקול רועד.
לפעמים אני מרגישה שאני באיזה אודישן לסרט שהציפייה ממנו היא
לשבור קופות. היא יושבת מולי בכיסא המתכוונן שלה שמפעם לפעם
הוא יותר נמוך, מצפה ממני שאני אספר לה את כל מה שאני יודעת על
עצמי, חופרת בתוכי בציפייה שאני זאת האחת שתתאים לסרט שהיא
מביימת. כמובן שאז מגיעה השאלה שהורסת את כל ההרמוניה שבחדר,
את כל החברות נפש שבנינו במשך חודשים: "מה עם הסמים?" היא
שואלת במבט מאיים, ואני תוך כדי צחוק בלתי פוסק מסבירה לה שזה
מזמן מאחוריי, שהבנתי שזה לא בריא לי ומהצד אני אוכלת פלשבקים
מאתמול.
הרי איך אפשר לשכוח אתמול שכזה... ערב רגיל  שבו אני יושבת
בבית ומנסה לצייר את התאים הסרטניים שבמוח שלי, מחכה שמיקה
תחזור מהעבודה ותגאל אותי מיסוריי, מחכה שתחזור ממורמרת מתמיד
על הבוס שלה, "אלי", ראש עולם הפשע, בחור די מפוקפק אם תשאלו
אותי ואת כל מחוז המשטרה של הצפון.
מיקה לא כל כך מסמפטת את אלי, אולי בגלל שהוא לא מפסיק לבהות
לה בחזה בתקווה שהיא תיתן לו לגעת בו יום אחד. ההתמחות של אלי
היא הקמת בתי עסק לא חוקיים, העסקת מלצריות כוסיות, לשלם להם
שכר מינימום ועוד לדרוש מהם לחייך. הבעיה שמיקה היא לא
מהטיפוסים המחייכים, להפך. היא פיתחה תאוריה שלמה נגד זה, עקב
תקרית לא נעימה שהיתה לה עם שני בחורים שהיא חייכה אלהם. היא
ניסתה להסביר את זה לאלי ואולי לקבל הקלות, אבל אלי היה כל כך
עסוק בחזה שלה ששום דבר לא יצא מזה. תוך כדי המבטים הוא התחיל
לספר לה באיטיות על הבחור הצרפתי שהוא פגש אתמול, שלימד אותו
שיטות חדשות לערבוב הקפה ועל הארומה שזה יוצר בטעם... מיואשת
מתמיד, היא חזרה הביתה מסריחה מקפה וברגע של טירוף החלטנו לצאת
לשאוף קצת אוויר.
במקריות רבה מצאנו את עצמנו ליד הבית של מוטקה...