מורן אמרה לי שכדי לדעת מה אני באמת רוצה, אני צריך ללכת
בעקבות הלב. בהתחלה לא ממש הבנתי איך ללכת בעקבות הלב שלי
יעזור לי להחליט אם אני אוהב את גל או את עדן. שתיהן היו כל כך
יפות, כל כך נהדרות ופשוט לא ידעתי מה להחליט. ומה לעזאזל
ל"ללכת בעקבות הלב" ולזה? אבל אם מורן אמרה שאם אני אלך בעקבות
הלב אני אגלה בדיוק את מי אני רוצה, היא כנראה צודקת. שאלתי את
עומר, החבר הכי טוב שלי, מה הוא חושב והוא אמר שמורן מדברת
שטויות וגל זאת הבחורה שאני באמת רוצה. הוא אמר שעיניים כמו
שלה אין לאף אחד שהוא מכיר ושחוץ מזה היא ממש מצחיקה ותמיד
אפשר ליהנות איתה, בכל מצב. כשדיברתי עם יובל, הוא אמר שאין
כמו עדן ואם אני באמת מחפש אהבה אז זאת עדן, כי הוא לא מכיר
הרבה בנות שהן כל כך חכמות וכל כך מקסימות כמוה. הוא תמיד אמר
שכמו שהיא יפה - ככה היא חכמה ושביחד יהי לנו הכי כיף בעולם.
כל כך הרבה זמן חשבתי על שתיהן, בכל מקום ובכל שעה וניסיתי
להחליט. לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה. בכל מקרה, ערב אחד ישבנו
עומר, יובל ואני על פיצה וקולה מול משחק כדורגל בטלוויזיה
ובמחצית פתאום יובל שאל אותי אם כבר החלטתי. לא ידעתי מה לענות
ובסוף אמרתי לו שעוד לא, שזה עדיין בתהליכים. עומר התחיל לצחוק
עוד לפני שסיימתי את המשפט ואמר שבקצב הזה אני בחיים לא יחליט
ועדיף כבר שאני יוותר על שתיהן. התחלנו לדבר ודבר אחד הוביל
לשני כשפתאום יובל אמר שאין מה לעשות וכמה שזה נשמע מטומטם,
יכול להיות שמורן צודקת ואני חייב ללכת בעקבות הלב כי רק הוא
יעזור לי לבחור את הבחירה הנכונה. באותו הלילה כשהלכתי לישון,
ניסיתי לא לחשוב על הלב שלי. דמיינתי את השיער הארוך והבהיר של
עדן ואת העיניים הירוקות העמוקות של גל. ניסיתי לשחזר בראש את
הצחוק המתוק של גל ואת החיוכים הביישניים של עדן אבל בכל פעם
שניסיתי להעלות את התמונה של שתיהן בראשי, הופיע במקומן תמונה
של לב כזה גדול, מלא בעורקים וורידים, פועם בחוזקה. יכול להיות
שהייתי קצת מפוחד. אף פעם לא פניתי אל הלב שלי בשאלות לפניכן.
התקשרתי אל מורן באותו הלילה, הייתי צריך עצה מבחורה. היא אמרה
שיובל צודק ורק ככה אני אפתור את הבעיה וחבל שלא הקשבתי לה
מההתחלה. לא היה לי נעים לשאול אותה איך בדיוק עושים את זה
והיא כאילו קראה את מחשבותיי ואמרה שאין לי מה לדאוג, זה כבר
יקרה מעצמו. בבוקר קמתי, כולי מוכן לקראת המסע החשוב שעמד
בפני. ניסיתי ללכת בעקבות הלב שלי עד הצהריים אבל הוא כל הזמן
התחמק ונעלם ולא הצלחתי לתפוס אותו. בערב, פתאום חשבתי על
רעיון. הוצאתי את הפנס שאבא קנה לי לבר מצווה והחלטתי לעקוב
אחרי הלב שלי, בשקט, בלילה, כך שבחושך הסיכוי ממש נמוך שהוא
יתפוס אותי. יצאתי מהבית בשקט, על קצות אצבעותיי והלכתי בעקבות
הלב שלי. הוא יצא מהרחוב והמשיך לכיוון המרפאה שנמצאת מספר
רחובות מאחורי ביתי. עקבתי אחריו בשקט, משתדל לא להשמיע רעשים
שיגרמו לו להסתובב לאחור ולתפוס אותי. בדרך, עברנו על פני הגן
הציבורי ושם, ראיתי אותה- את גל. היא ישבה על הספסל בגן ולא
הייתי מזהה אותה בחושך הזה אלמלא הצחוק המתוק שלה שהתגלגל ישר
אל תוך אוזניי. העיניים שלה הבריקו בירוק וזהרו בחושך כמו שני
כוכבים ובאותו הרגע החלטתי שזהו, הלב שלי בהחלט היה בעל
התשובה, ממש כמו שמורן אמרה, אחרת הוא לא היה מוביל אותי לכאן,
לגל, והחלטתי שאותה אני רוצה. התקרבתי בשקט לעבר הספסל
כשפתאום, ראיתי אותו. תומר, המוכר של החנות גלידה ישב ליד גל
ונישק אותה, נשיקה ארוכה ורטובה. גל הסתכלה עליו במבט אוהב
וצחקה צחוק מתגלגל ומתוק. כעסתי כל כך על הלב שלי עד שהייתי
מוכן לחשוף את עצמי בפניו ולצעוק עליו שאני לא מאמין שהוא עשה
לי את זה אבל פתאום חשבתי שאולי זה היה בכוונה, אולי ככה הוא
מנסה בעצם להראות לי שעדן זאת הבחורה שאני באמת רוצה. באותו
הרגע הסתובבתי לאחור וראיתי את הלב שלי מסתכל עלי במבט קצת
עצוב. הוא אמר שזה לא יפה מצידי לעקוב אחריו ככה באמצע הלילה
ושהוא די מאוכזב ממני. הוא אמר שאם רציתי לדעת משהו יכולתי
פשוט לפנות אליו והוא היה עונה לי במלוא הכנות, אחרי הכל אנחנו
מכירים כבר שבע עשרה שנה. אחר כך הוא עשה פרצוף נעלב ונעלם.
אני, פניתי לעבר ביתה של עדן, מוכן לממש את אהבתי- סוף סוף.
כשהגעתי לבית של עדן, התריסים היו מוגפים והחצר הייתה חשוכה.
הסקתי שעדן ומשפחתה בטח שקועים בשינה ולכן פניתי לעבר חלון
חדרה של עדן ופתחתי בזהירות את התריסים, משתדל שלא להקים יותר
מדי רעש. ניסיתי להציץ פנימה כשראש קטן ומבוהל הופיע מבין
התריסים, מביט בי בהשתאות. אמרתי לעדן שאני מצטער שמאוחר וכל
זה אבל הייתי חייב לבוא לדבר איתה. היא שאלה אותי מה יכול
להיות כל כך חשוב באמצע הלילה ופתאום צץ לידה עוד ראש. הפעם זה
לא היה תומר -המוכר מהגלידה- אלא לא אחר מאשר עומר. פתאום
הבנתי למה הוא חשב שגל היא הבחורה בשבילי. עומר הביט בי במבוכה
ורץ במהירות לעבר הדלת. עדן שאלה שוב מה כל כך דחוף ואני רק
אמרתי שכלום, שפשוט חשבתי שראיתי את הכלב שלה מסתובב בחצר של
השכנים אבל טעיתי, זה בכלל לא היה הוא וברחתי משם. התיישבתי
בחדר שלי בשקט, מסתתר מאחורי הכרית. כל כך כעסתי וזיעה כיסתה
את המצח שלי. תכננתי לחסל את הלב שלי איך שהוא יחזור מהטיול
הלילי שלו במכה אחת בדיוק באמצע, שידמם ושיכאב לו, אחרי מה
שהוא עשה לי. חיכיתי בשקט, מסתתר מאחורי הכרית כשבידי סכין
ארוכה וחדה שאמא בדרך כלל משתמשת בה לחתוך אבטיח. השעה כבר
הייתה מאוחרת, יותר נכון, מוקדמת כי כבר יכולתי לשמוע קולות
ציפורים מבחוץ- כשהדלת נפתחה באיטיות. הוצאתי את הסכין מאחורי
הכרית וזרקתי אותה, הכי חזק שיכולתי. עצמתי עיניים בחוזקה,
מנסה שלא להרגיש בנוזל שהשפריץ לכל עבר ופגע לי בפנים. ידעתי
שהדם של הלב שלי, היה זה שהשפריץ. פתאום שמעתי אנחה ואחריה
הרגשתי כאב חזק ודוקר בחזה. פתחתי את העיניים., וראיתי את הלב
שלי שוכב באמצע החדר, עם סכין תקועה במרכזו ושלולית של דם אדום
ובוהק מקיפה אותו. הוא הביט בי בעצבות, מחזיק את הסכין בשתי
ידיו ואמר בקול סדוק שהוא קצת מאוכזב. הוא אמר שמכל האנשים
בעולם שפוגעים בו, ומי כמוני יודע שיש הרבה כאלה, הייתי חייב
אני דווקא לתקוע בו סכין. הוא אמר שאין שום כאב יותר גדול מזה
ושיום אחד -אני אבין. הסתכלתי עליו במבט מבויש, לא האמנתי
שבאמת עוללתי זאת ללב שלי, והתחרטתי. התקרבתי אליו וניסיתי
להנשים אותו, שלפתי את הסכין החדה מתוכו והוא פלט אנקת כאב
שברירית. הוא הסתכל אל תוך עייני ואמר שהכל יהיה בסדר ושאני לא
ידאג. אני לא יודע למה, אבל פתאום התחלתי לבכות. הרגשתי שוב
כאב חזק ודוקר בחזה ואיך שהגוף שלי מתמלא בצער ובעצב ואיך שהכל
הופך ברגע אחד שחור וכואב. הלב שלי אמר שזה רק שלב ושזה יעבור.
הוא אמר שהלב החדש שלי, זה שיבוא עוד מעט, יהיה יותר חזק ופחות
שברירי. הוא אמר שאני צריך ללמוד מזה ושאני צריך להפנים. לא
הבנתי על מה הוא מדבר בדיוק, מה אני צריך להפנים בדיוק? את
הרצח המזוויע שביצעתי פה? ואז הוא חייך, חיוך אמיתי ומנחם ואמר
שהלב הבא שלי יהיה פחות פגיע ויותר חזק, הוא לא ישבר בקלות
כזאת, גם אם אני אתקע בו סכין. הוא אמר שאל הלב החדש שלי כדי
שאני אדבר לפעמים, אשאל אותו מה שלומו ומה קורה לו שם בפנים
ושאני לא צריך ללכת בעקבותיו בשקט ובהחבאות, אלא ללוות אותו,
ללכת איתו יד ביד. הרמתי את הלב שלי, שותת הדם, ונשקתי לו.
הדמעות שמילאו אותי וגם העצב פתאום התפרצו החוצה ושקעתי בהרגשה
מוזרה של דיכאון. נכנסתי למיטה, מניח את הלב המת שלי לידי,
התכסיתי בשמיכת החורף העבה שלי ושקעתי בשינה עמוקה. כשקמתי,
הלב שלי לא היה שם. ידעתי שעכשיו יהיה לי קצת קשה, מין תקופה
כזאת מעצבנת אבל היא תעבור -זה רק שלב. הסתכלתי על החזה שלי,
הרגשתי שבפנים פועם לי לב בחוזקה. ידעתי שזה הלב החדש שלי.
הרגשתי הקלה מסוימת שמהר מאוד לוותה בכאב דוקר וחד, אבל ידעתי
שהפעם, אני הולך עם הלב שלי. לא בעקבותיו.