הוא ישן במיטה שלו בדירה לא מוכרת לי, ישר רצתי אליו בבהלה.
הערתי אותו ושאלתי אותו את מה שהפריע לי באותו רגע...
הוא לא הבין מה אני עושה שם, הרי אנחנו כל כך רחוקים אחד מהשני
והשעה כל כך מאוחרת בלילה. שאלתי אותו אם הוא אוהב אותה ואם
הוא הספיק כבר לחוש את שפתיה. בחיוך גדול ומאושר הוא הביט בי
ואמר שהוא מחכה שיהיה לה קר והוא יוכל לחמם אותם עם נשיקותיו.
בתוכי הבנתי שהחורף מתקרב וכמה הוא מתרחק ממני... פתאום שמש
חזקה סינוורה אותי והתעוררתי...
זה היה בוקר רגיל של יום שלישי בשבוע, אותם עננים, אותן
מכוניות ואותו רעש, והשמש של יום שלישי בשבילי היא תמיד אותה
שמש שמתחננת בפניי לקום ולעשות משהו עם עצמי, אז אני פשוט
סוגרת את התריס ומתעלמת.
אבל זה לא משנה כי אחריה בא המוח שמתעורר חמש דקות לפני,
מתיישב לידי ואומר: "חיכיתי לך, רציתי לדבר איתך ולספר לך
שהייתי ער כל הלילה. רציתי לספר לך שאת מסוגלת להיות חסרת משקל
ושאני מעודד את זה, זה חלק מהתוכנית, העיקר שתהיי בסדר ושלא
תפשטי רגל..." דבר שהוא בלתי אפשרי בשבילי, כי עבודה אין לי
כבר כמה חודשים והדבר היחיד שאני יכולה לפשוט מעליי הוא הסדין
המסריח שלא הוחלף כבר חודש.
במאמץ גדול, איבר אחרי איבר, הצלחתי לצאת מהמיטה שבזמן האחרון
היא כמו בונקר בשבילי, רק צריך לשים את השמיכה על הראש וזה
עולם אחר... בעיתון הכותרות הרגילות: "בין שנקין לנחלת
בינימין" אותו הפיגוע כמו בפעם שעברה. ההבדל היחידי הוא מספר
ההרוגים ומשקל חגורת הנפץ. תוך כדי התענגות על סיגרית הבוקר,
הטלפון מצלצל. זאת מיקה שמצלצלת מהעבודה כדי לוודא שקמתי ושאני
לא אבריז מהפגישה השבועית שלי עם"נאווה". את נאווה הכרתי דרך
מיקה שהתחילה טיפול אצלה לפני כמה חודשים עקב משבר סמים רציני.
מאז היא לוחצת שגם אני אתחיל כי אצלה, כך היא טוענת, זה עשה
נפלאות ואעלה אותה לגבהים חדשים... חצי ערה חצי ישנה יצאתי
לדרך, בתקווה להגיע לגבהים החדשים שמיקה מבלבלת ת'מוח עליהם
כבר כמה חודשים...