הקסם המתוק הזה
שאחוז בערב הקליל בכפר,
בריח המרווה האוחז במכנסיי,
כשאני קורסת על שיח.
מילים של זרות מדהימות בעיניי,
מילים קטנות על אהבות גדולות
או מילים גדולות על אהבות קטנות.
פרפור של אופנוע מתרחק
והצורך שלי להשתין
כשאני שני מטר מהבית
מיליוני שנות אור מביתי.
הטלפון הציבורי עומד נטוש לצידי,
חולק עימי באפקט הבדידות,
מבקש מעין נחמה
מאהובה ננטשת,
ממתין לעובדים הזרים
ולשעות הערב המאוחרות
המזמינות טלכארדים עייפים
ומילים מתגעגעות
בתאילאנדית
או פיליפינית
או סתם...

הספסל הקסום שלי,
מקושט בחריוני יונים
וזרדי אורנים עם שרף,
נצמדים לכפות רגליי
המלוכלכות מעמל היום
ומהקילומטרים של חיי.

יושבת, כותבת בחוץ,
מנסה לזהות פרצופים מוכרים
במכוניות שעוברות על פניי,
בשביל המוכר כל כך
אל הספרייה
ובחזרה,
אל השקט
ולצעקה
שבוודאי מחכה לי בבית ההוא,
הנטוש כל רגישות של חמלה
2 מטר ממני,
אני עורגת הביתה.

כשאגיע לבית,
אזרוק את מכנסיי לסל הכביסה,
שם יעברו מסלול
של שטיפה וניקוי,
מכל עמל היום
ומכל זיכרון,
כמו שלי יקרה
בוודאי,
ואחזור להזייה מתמשכת
של חיים,
או אולי אצא
מההזייה
של המפלט
שלי
עם עצמי.