היא שוכבת על החול החם.
נרגעת קצת, קצת מחייכת. קצת מביטה בו, קצת עוצמת עיניים.
היא חושבת על זה שבעצם, אף פעם בחיים שלה היא לא עשתה שום דבר
עד הסוף, בשלמותו.
קצת למדה, קצת בילתה, קצת אהבה. קצת.
פתאום היא קמה, מנערת את החול שנדבק לגבה ושואלת אותו:
"למה שלא תתחתן אתי?" - היא מטילה את הפצצה לאוויר ולפני שהיא
מספיקה להבין מה היא כרגע פלטה, הוא כבר מזבל לה ת'שכל... משהו
על מחויבות וכמה שזה קושר וחונק.
היא קצת מקשיבה, קצת מתעלמת.
היא הולכת ומתחילה לרוץ לעבר האוטו החדש שלה שחונה קרוב.
היא עדיין יכולה לשמוע אותו, אבל היא לא מתייחסת.
היא נכנסת לאוטו ומתחילה לנסוע...60 קמ"ש, 80 קמ"ש, 100 קמ"ש,
120
"סופסוף, היא חושבת, סופסוף- עד הסוף" והיא צוחקת. זה נשמע לה
מצחיק.
אבל היא קצת פוחדת, קצת נרתעת...100 קמ"ש, 80 קמ"ש, 60
בעצם, היא קצת עייפה וקצת מסתחרר לה הראש.
"אני אסע הביתה לישון...רק קצת".