ההיכרות שלי עם סתיו הייתה בתיכון. אף פעם לא היינו קרובים מדי
אבל היינו מדברים מדי פעם. היא לא הייתה הילדה הכי יפה בגן,
אבל משיחה אחת איתה יכלת להתאהב באופי הציני הזה שלה. תמיד
ניסיתי לשמור על מעין דיסטנס, כדי לא להעיק עליה יותר מדי, אבל
כשהיא אמרה לי שהיא נוסעת לשם רציתי כל כך להתלוות אליה, למרות
שהרגשתי שהיא רוצה להיות לבד ולא נעים לה להגיד לי לא. לי כבר
לא היה משנה שאני טיפה נדחף.
היא אמרה שהיא חיכתה כל הקיץ כדי לראות את זה. לדעתה גשם על
הים אמור להיות הדבר הכי יפה. אז עכשיו, בגשם הראשון, מצאנו את
עצמנו על אוטובוס בדרך לתל אביב.
כשהגענו לים הורדנו נעליים. אין טעם להיות בחוף בלי להרגיש את
החול. בלחמניה שקניתי מאבולעפיה האכלנו את היונים. הלוואי
והייתי יודע מה היא הרגישה ברגעים האלה. אם היא בכלל שמה לב
כמה יפים ניסיתי שהם יהיו.
ואז התחילו שוב לרדת הטיפות. היא עזבה אותי עם היונים והתחילה
ללכת לכיוון המים. באתי אחריה ועמדתי לצידה. היא הסתכלה
מהופנטת על מליוני הטיפות שנפלו על המים ותוך שנייה הפכו לקצף.
חשבתי שזה יהיה הרגע שאני אגיד לה שאני אוהב אותה, אחרי הרבה
פעמים שאמרתי לעצמי שלא כדאי, כי זה סתם יכאב והיא בטח כבר
יודעת. אבל אז הסתכלתי עליה לרגע, הסתכלתי על המים והכל פתאום
עבר. לא בשבילי, זה לא היה מראה מהפנט, וכל הקטע ששמיים וארץ
פתאום מתאחדים נראה לי בכלל לא קסום. אפילו ההתאמה בין הצבע של
היונים לשמיים כבר לא העלתה בי חיוך. היא לא בשבילי. אני בחור
של קיץ, של חיוכים, של ים כשנכנסים אליו, לא סתם קוראים לי
אביב. העצבות שהיא ניסתה לשדר וחשבה שזה יפה פתאום דחתה אותי.
היא סתם מפסידה תקופה כל כך יפה.
אחרי חצי שנה כשנגמרו הלימודים היא באה אליי וחיבקה אותי ואמרה
לי שהיא לא ציפתה שהקשר בינינו יתנתק כל כך מהר ואולי אם נשמור
על קשר יהיו לנו עוד רגעים יפים כמו שהיו לנו.
מאז לא ראיתי אותה. צבא אני לא יודע אם היא עשתה ועל קשר לא
שמרתי. חשבה בטח שאני אהיה הילד השקט הזה שיחכה לה תמיד.


בגשם הבא שיהיה אני אקנה לי ארטיק.