לו הייתי נחטפת על ידי מתנקשים ממוצא מוסלמי, שהיה בכוונתם
להרוג אותי על רקע לאומני, והם היו שואלים אותי איזה סוג של
מוות הייתי בוחרת, הסיפור היה שונה. לא הייתי בוחרת בירייה
ברקה, מחמת הידיעה שהיורה עשוי להחמיץ את הנקודה הבאמת רגישה,
והתוצאה תהיה שאשאר צמח לנצח. ומי יודע, אולי הם היו מעדיפים
להשאירני כך, זרוקה ברחוב נטוש ליד ערימת פחים, כמו עוד זבל,
בזמן שאגווע למוות מקור ומרעב. שהרי אז כבר לא אהווה סכנה במצב
שכזה, בלא יכולת תזוזה. ממילא חבל על עוד כדור...
גם לא הייתי בוחרת בקולפן תפוחי אדמה שיקלף את עורי, שמא אולי
לא ימצאו אותו בדקה ה-90, ואז כבר לא אוכל לשנות את דעתי בנוגע
לבחירה. הם יקלפו את העור בסכין מטבח, ולבסוף יחתכו את הורידים
כך שתוך שעות אחדות אמות מאיבוד דם. ומי יודע כמה בשר הם
עלולים להוריד לי ביחד עם העור... האפשרות הבאה היא להטביע
אותי בבריכת דלק שגובה הנוזל בה מגיע עד לסוליית הנעליים שלי.
וברגע שיוצת הדלק - בלהבות אטבע למוות. דבר שעשוי להיות כואב
לזמן ממושך. מלבד זאת, אני מעדיפה שלא למות מחנק, זה נשמע פחות
חווייתי. ומאותה סיבה אעדיף גם שלא להיסחף עם הגלים אל מעמקי
הים. האפשרות האחרונה בערך שנותרה בידיי היא לקפוץ ממקום גבוה.
מאוד גבוה. וזאת האפשרות שלבטח הייתי בוחרת. בפעם האחרונה
בחיים לראות את הנוף מזווית ראיה שונה, ולהיות חלק מאותה
זווית... וגם ההזדמנות הראשונה והאחרונה לעוף כמו ציפור בשלבי
הנחיתה לארץ, בלא כל אמצעי תעופה פרי יצירתו של האדם. סוף סוף
מימוש הפנטזיה שנולדה עוד בתקופת ילדותי - לעוף.
רק שהפעם זה שונה. לא נחטפתי בידי אף איש, ואיני חייבת לקרב את
קו הסיום. רק שמשהו בתוכי מורה לי לעשות זאת, אף ביודעי שאינני
חייבת. זה החשק שתוקף בכל פעם. רק שהפעם כבר לא אוכל להתחרט
עוד. שחור או לבן, כך אומר הקול שנכנס בי כמעין דיבוק. יודע רק
לתת הוראות ולגעור כשפג תוקף המשימה. כשאמות, אין לדעת מה יצפה
לי בהמשך. אולי כלום, ואולי סוף סוף אדע מהו טוב, ואולי גם
להיפך. ואולי אי הידיעה הזאת, המסתורין שבדבר, הוא חלק מהמניע.
חלק שמתווסף אל רשימת ה"בעד" לבצע אחר פעולתו של הקול הסמכותי
שכמעט אי אפשר להתנגד לו.
 
לילה. שלושת בני משפחתי ישנים. וכמותם, כך גם חברו של אחי
שמתארח אצלנו. עתה שוב הבית הומה בריקות המוכרת ומוכן לארח
בתוכו את אותם יצורים. אני נכנסת למיטה ומסתובבת לכיוון הקיר
בכדי שאוכל להתעלם מהם במקרה שיבואו גם הלילה, ואולי במזל גם
אצליח להירדם. מנורת הלילה דלוקה כתמיד, ואני משדלת את עצמי
לחשוב שהם כלל לא קיימים. אני נזכרת במאורעות היום; איך היה
הסרט הנהדר שראינו - אני וחבריי - בקולנוע. ואיך אחת הבנות
יצאה מהכניסה במקום מהיציאה (למרות שהמסלול היה ברור, לפי מספר
האנשים), וכולנו גיחכנו עליה גם כעבור שעה. ואיך המטורף ההוא
על האופנוע בדרך חזרה ניסה לעשות דאווינים ועקף אותנו בכל פעם
מצד אחר, ואיך שנופפנו לו לשלום (רק לפי ההצגה שעשה ניתן להסיק
לא מעט על האופי שלו, שסותר את מה שמשדר החיוך החינני שבצבץ אי
שם מבעד לקסדתו). ואיך ש...
משהו נוגע בי. אני מנסה לחפש תירוצים שיתנו הסבר הגיוני לכך,
אבל שום דבר לא עובד, כיוון שזה ממשיך. צמרמורת חולפת בכל
גופי. אולי גנב שפרץ לבית? אולי בכלל רוצח, שהרי גנב לא היה
נוגע כך בגבי... אני חונקת אנקה, ובלב כבד מסתובבת באיטיות.
מתחננת בפניי האלוהים המדומה - שרק אלה לא יהיו שוב הם. הלם
תוקף אותי, חוסם את הצרחה שבמקרה רגיל ודאי הייתה נפלטת מפי.
הוא שחור וגדול. לשונו היא בעצם אוסף של עיגולים לא ברורים,
והוא בוהה בי למרות שאין לו עיניים. הוא חסר פנים ונטול הבעה.
למעשה, הראש שלו נראה כמו עיגול מעוות ולא סימטרי. במקום של
העיניים ניצבים שני חלקים של סמל שלא הכרתי. הוא לופת את
צווארי בידו השחורה בעלת ארבע אצבעות ארוכות מהרגיל. גם גוף
אנושי אין לו. ברגע שאני מנסה לשחרר את אחיזתו מצווארי, ידו
הופכת למקשה אחת, כאילו הייתה עשויה מברזל שלא ניתן להתיך. אז
מופיעות עיניו במקומן. הן נפערות לרווחה ומביעות תחושת ניצחון
ואושר. אני עדיין שוכבת, חסרת אונים ומתחננת לרחמיו, אך הוא
כאילו איננו מסוגל לתקשר עמי. ואז הקול הרגיל מתעורר ושוב
מכתיב לי פקודות: 'תחרקי עם השיניים! תעשי זאת!' אני שואלת
אותו במה זה יתרום לי, והוא רק חוזר על דבריו ללא הרף.
אני מסתובבת בחזרה עם הפנים לקיר. ראשי טמון בתוך שמיכת הפוך,
בתחינה שתספק לי מעט הגנה. אני מתפללת שוב ושוב לאלוהים שייקח
אותם ממני, את כל היצורים ההם שבאים מדי לילה. שיפסיק את
הפחדים שלי מהם ושייקח את הכל איתם. את כל התחושות המעיקות
והפרנויות. אבל גם אז אני בכלל לא בטוחה שהוא קיים... יש בי
צורך עז לבכות, אבל אני לא מצליחה. כבר זמן רב שאינני מצליחה
לעשות זאת, לא משנה כמה אני מנסה. כל הרגשות שבי נמוגו. רק
הפחדים, שאף שאינני מסוגלת לפרשם, מטרידים אותי. כי מה בעצם
עוזר לי לפחד מהם? הרי ממילא אני רוצה למות. אז מה יהיה רע בכך
שהם יהרגו אותי? ואם יממשו את האיום שלהם לקחת אותי איתם - הרי
שממילא אהפוך לאחת כמותם, ואז כבר לא אפחד מהם עוד. ואולי...
ואולי הם בכלל לא קיימים? אולי בכלל אני אינני קיימת?
אני שולחת מבט אל מחוץ לשמיכה, לוודא שהם נעלמו כבר. אכן כך.
יש שוב שקט ואיש לא נמצא בסביבה. אני עוצמת את עיניי, אולי
עכשיו אצליח סוף כל סוף להירדם. אך אז עשרות תמונות צצות כנגד
עיניי. אין לי ספק שכל אלה תמונות מהדמיון, אך כל התאונות
שבהן, מובילות למוצא אחד - חרדה.
כבר ברור לי שגם הלילה לא אירדם. לבסוף עוד אאבד את שפיותי רק
מחוסר שינה...
המחשבה לקחת שני כדורי הרגעה שיגרמו לי להירדם באופן בטוח,
קוסמת לי. בהיסוס רב, תוך שליחת מבטים רבים לוודא שאיש אינו
עוקב אחריי, אני מושיטה יד אל ארון התרופות ושולפת משם קופסא
קטנה. אני מוציאה משם שתי טבליות ובולעת בעזרת מי הברז
שבאמבטיה. אני חוזרת לחדרי, עדיין מפוחדת ומקווה שעכשיו כבר
יהיה טוב יותר.
חולפות 20 דקות ואני עדיין ערה. אף אין סימני חולשה יתרים על
החולשה שפקדתני ממילא. אני חוזרת לארון התרופות ונוטלת עוד שתי
טבליות מאותה קופסא. ואחריהן עוד שתיים. ולכל מקרה, אם זה לא
יספיק - עוד ארבע. אבל במחשבה מעמיקה, אם זה עדיין לא הרדים
אותי, אולי הכדורים האלה ממש חלשים... תוך מספר דקות, הייתה
הקופסא המלאה מרוקנת כמעט לגמרי, למעט שבעה או שמונה כדורים.
אני חוזרת למיטה ובידי הקופסא. עכשיו אני כבר מתחילה להרגיש
קצת מוזר. לא עייפות גמורה, אבל בהחלט תחושה מוזרה מהרגיל. את
הקופסא אני מניחה על השידה שליד מיטתי ואני מנסה לישון.
ההרגשה המוזרה מתחזקת מרגע לרגע והאיברים הפנימיים בגוף
מתחילים לכאוב מעט. אני פוקחת את עיניי והדבר הראשון שאני
מבחינה בו הוא הקופסא שהנחתי כנגד עיניי. ואז מתחוור לי... זו
לא הקופסא המכילה את כדורי השינה. משהו עם שם מסובך כזה. את
השם לא הצלחתי לקרוא על אף מאמציי הרבים. התמונה הייתה מטושטשת
מדי. פתאום קלטתי שבכלל לקחתי לא פחות מ-30 כדורים וידעתי איך
הסיפור הולך להיגמר.
קמתי, נאחזת בכל החפצים שבדרך על מנת שאוכל להגיע אל ארון
התרופות יציבה במידת האפשר. ניסיתי לעשות כמה שפחות רעש בכדי
לא להעיר את ההורים שישנו בחדר הסמוך. אבל הם ממילא ישנים
חזק... פתחתי את הדלת האמצעית של ארון התרופות ומיששתי את מעט
הקופסאות שהיו שם. בלי הרבה מאמץ יכולתי לזהות את המכסה המרובע
של הקופסא עם כדורי השינה, שהבדיל אותה משאר הקופסאות. לקרוא
כבר לא יכולתי בכלל. במעט כוחותיי הצלחתי להגיע אל חדרי
והשתרעתי על המיטה. הכל כאב לי, אבל ידעתי שאין לי ברירה, את
הטעות שלי כבר עשיתי. ולטלפן עכשיו לאמבולנס לא בא בחשבון.
התגלגלתי מהמיטה בנסיון להגיע אל בקבוק המים שניצב על יד
מיטתי. הרמתי אותו בקושי רב, ונתתי למים להישפך עליי בזמן
שבלעתי שני כדורי שינה. האצתי בגופי לעלות כבר למיטה ולשכב.
הייתי מוכרחה לעשות זאת כיוון שכך לפחות לא אסבול מכאבים. אמא
ואבא המסכנים... 'אבל לפחות זה מה שרצית, לא?!' גערתי בעצמי.
ויכולתי לשמוע את הקול ההוא צוחק בקול רם. צעקתי לו בתוך תוכי
שיפסיק, אבל הוא לא חדל ממעשיו.
חלומות כבר לא היו לי. זמן היקיצה הגיע מהר מדי...