"את הסיפור הזה אני מספר לכם לזכר הימים ההם, זהו סיפור שקרה
לפני הרבה זמן. אולי שלושים שנה, אולי אפילו ארבעים, אבל הזמן
זה לא מה שחשוב, פשוט תשמעו את הסיפור ותיהנו: יום אחד, כמו
בכל יום, טיילתי לי בשדה החמניות ונשכבתי כמו קאובוי על הדשא,
עם הכובע על הפנים. אחרי ההרגשה הנפלאה, כשהייתי צריך לחזור
הביתה, ראיתי אותה, והתאהבתי בה ממבט ראשון, רציתי להביא אותה
הביתה ושתישאר אצלנו. לפי מה שאתם חושבים היא בחורה יפה מאוד,
אבל אתם טועים, היא כלבה, הכלבה החמודה ביותר שראיתי. אמא שלי
לא הסכימה לי להכניס אותה הביתה אז שמתי אותה במחסן. כשאריאל
בא אליי הוא שאל אותה "איך קוראים לך?" ואז נזכרתי שעדיין אין
לה שם, במשך שעה בערך העלינו שמות, אבל אף שם לא באמת התחבר
אליה. שנינו זיהינו אותה מאיפשהו אבל לא ידענו מאיפה. ואז
נזכרתי: "אני יודע, היא דומה ללאסי מהסרט לאסי חוזרת הביתה!"
"אתה צודק, נקרא לה לאסי", הוא אמר. עברו בערך שבועיים ואנחנו
מאוד נקשרנו אחד אל השני, אני לא יודע אם היא הייתה מאולפת,
אבל היא הבינה כל מה שאמרתי לה לעשות ועשתה אותו, חוץ מלא
לאכול את השטיח... אבל אז הגיע היום הגרוע ביותר. לפי
ההורוסקופ שלי היה אמור לקרות לי משהו שחששתי ממנו הרבה זמן
והוא קרה: הכנסתי אותה למחסן, אבל שכחתי, והוצאתי את המכונית
שלי כדי לנסוע לאריאל, כשפתחתי את דלת המחסן היא התחמקה החוצה
בלי ששמתי לב. כשחזרתי לא מצאתי אותה ותהיתי איך היא יכלה
להיעלם, ואז הבנתי מה קרה, תהיתי אם מי שכותב את ההורוסקופ הוא
מגלה עתידות. היומיים שעברו מאז היו מין ימי אבל, כאילו לשבת
שבעה, אבל רק יומיים. אריאל ובר אחותו, שגם היתה ידידה שלי
והיתה לנו מין חבורה עוד מהיסודי, רצו שאני אתעודד ולקחו אותי
לחנות חיות. היו שם כלבים, חתולים, נחשים, אוגרים, עכברים,
סמורים, דגים, ארנבים, תוכים ואפילו ג'וקים. אני בכלל לא רציתי
חיה אחרת, כי לאף אחת מהחיות הללו אין את הריח המסריח של לאסי,
ואף אחת מהחיות הללו לא יכולה ללקק אותי מאחורי האוזן, בלשון
ענקית ומגעילה כמו שיש ללאסי. כדי להודות לאריאל ולבר, וכדי לא
לאכזב אותם בלהגיד להם שסתם לקחו אותי לקניון, הסכמתי לקחת שני
אוגרים. חזרתי הביתה אבל אף אחד לא חיכה לי במחסן ונבח כדי
שאני אוציא אותו, הרגשתי כאילו החיים שלי נגמרו, הנשמה שלי
עלתה לשמים אך הגוף עדיין על הקרקע, מחזיק קופסה עם שני
אוגרים. נכנסתי לבית והדלקתי את הטלוויזיה בתוכנית על כלבים,
בכיתי קצת והלכתי לישון. כך קרה כמה ימים עד שאריאל בא אליי
ואמר לי שמשהו מסריח בבית, אז הוא הסתכל על הקופסה שעל המדף
וראה שני פגרים של אוגרים מצחינים ומעליהם הרבה זבובים
מסתובבים בלי מנוח. "מה אתה דפוק, שכחת להאכיל את האוגרים?!"
הוא שאל בכעס. "אהה, אופס, לא זכרתי שהם בבית כי הם לא באו
ללקק אותי מאחורי האוזן, ונבחו עליי כדי שאני אתן להם אוכל",
אמרתי לו בטון שרמז שאוגר וכלב זה משהו אחר לגמרי."
"סבא, סבא, עצור שנייה את הסיפור. אמרת שגרת עם ההורים שלך
עוד, איך הם לא הזכירו לך להאכיל אותם?" הנכדים שאלו. "באותם
שני השבועות האלה הם נסעו לאיטליה לנופש, עכשיו אני יכול
להמשיך בסיפור?" "כן, כן, תמשיך".
"אז איפה היינו, אהה כן, אחרי שהאוגרים מתו, אריאל ובר הציעו
לי לתלות מודעות ברחבי העיר, ומי שימצא את הכלבה ויביא אותה
לבעליה יקבל כסף בסך מאתיים שקל, זה מה שעשינו, תלינו מודעות
וחיכינו בבית ליד הטלפון עד שמישהו התקשר. אני עניתי לו והוא
אמר בקול כבד: "מצאתי את הכלבה שלך מתי להביא אותה?" "עכשיו".
עניתי בריגוש. אחרי אולי עשרים דקות נשמעה נקישה בדלת, אני
רצתי אל הדלת ופתחתי אותה. מולי ניצב איש בן שלושים, פחות או
יותר, הוא החזיק כלבה בידיו. אני נשמתי מהר יותר מאריאל שרון
אחרי ריצת מרתון, "לאסי, כלבה חמודה שלי, בואי אל אבא!" הכלבה
לא זזה. לקחתי אותה לידיים שלי, אבל היא לא זזה ולא ליקקה
מאחורי האוזניים שלי. "מה עם הכסף שמגיע לי?" הוא שאל. "מה,
אתה מנסה לעבוד עליי? אתה חושב שאני מטומטם? זאת לא הכלבה שלי,
עוף מכאן!!!" טרקתי לו את הדלת בפנים, וצעקתי לו שלא יעז לחזור
לפה בחיים. "התמוטטות עצבים - פרק ב'," בר אמרה בייאוש. כמו
שאמרתי, הייתי נוהג כמעט בכל יום לבוא לשדה החמניות ולהירגע
אבל בזמן האחרון, מאז שמצאתי את לאסי, ומאז שהיא נעלמה, הפסקתי
לבוא לשם. באותו יום הרגשתי חשק לבוא לשם ולהתכרבל בדשא, הלכתי
לשם, וזה מה שעשיתי. דמיינתי שכל העננים הם פרצופים של לאסי
והם מתקרבים אליי ומלקקים אותי מאחורי האוזן ונובחים עליי שאני
אשחק איתם. אני ממש שמעתי אותה נובחת וממש הרגשתי ליקוק מאחורי
האוזן, התחלתי לחשוב שאני הוזה, אך לא, הסתכלתי לאחור, וראיתי
את הכלבה השחורה/לבנה הזאת, עומדת מעליי ומזילה עליי מהלשון
הענקית שלה ריר מגעיל ועושה: "הא, הא, הא". "אוי, לאסי שלי,
כלבה שלי, את כאן, את באמת כאן, את לא יודעת כמה התגעגעתי
אלייך!!!" אחרי שחזרנו הביתה, אני, אריאל ובר עשינו לה מסיבה
וקנינו לה ממתקי כלבים. היא מתה שבע שנים אחרי זה, מגידול
במעיים, ומאז לא היו לי יותר כלבים".
"ואוו, סבא, איזה סיפור יפה, אתה היית ממש הרפתקן כשהיית
צעיר!" אמר אחד הנכדים. "סבא, זה סיפור אמיתי?" "מה פתאום,
החיים שלי היו כל כך משעממים, הדבר הכי מרגש שקרה לי זה
כשמכונת הכביסה שלנו התקלקלה, עכשיו לכו לישון".