כל מזימה מתחילה במרתף, לא משנה של מי, העיקר שהוא חשוך עם
נורה מתנדנדת אחת, מתחת לאדמה, הרחק מכל עין ואוזן חטטנית של
עוד ילד מטומטם שבדיעבד יציל את העולם.
כך ישבנו במרתף של ג'ק על עוד כוס של אורנג'בום משועממים עד
יאוש, כשמרפי מתפרץ לפתע אל החדר המעומעם עם צרור ניירות
גדולים ומגולגלים בצעקות "אאוריקה! אאוריקה!"
יש תוכנית לעוד יום הרסני.
הוא פרש בלהט את הניירות שהתגלו בינתיים כמפות.
"אז פה יש לנו שתי כניסות, אחת קדמית עם ארבעה שומרים חמושים
ואחת צדדית פחות מוגנת, אחר כך מתקדמים לתוך הבניין".
"אל תשכח לסמן את משרד האוצר", מוסיף ליטל ג'וני, הוא כבר פיצח
את המזימה והבין מזמן במה דברים אמורים, הממזר הזה. זה לא לקח
יותר מרבע שעה וכולנו כבר היינו בסוד העניניים. עלינו על
המסחרית הישנה של צ'ארלי ובפול גז לכיוון ירושלים. בדרך היינו
קצת מוטרדים, אולי זה לא יעבוד ומה אם השמירה השתנתה, הכל תלוי
כאן על כף המאזנים, דבר קטן לפה או לשם וזה הסוף.
עצרנו בדרך ב-"USA ARMY FOR THE PEOPLE ". לקחנו מכל הבא ליד.
מאקדחים בגודל מפלצתי דרך רובים אוטומטים מרססים, רימונים בשלל
צורות ונזק, סכיני קומנדו ארוכות וחדות במיוחד, חומרי נפץ,
וכלה בשאט גאנים מפוצצי ראשים. רק ג'רסי סקארד פייס, המניאק
יפה הנפש הזה, נוטה תמיד להגזים בעניניים כאלה, מה לכל הרוחות
הוא צריך היה לקחת עימו את הבזוקה המזורגגת הזו שתפסה כמעט את
כל המקום שלי, למרבה ההפתעה, באוטו.
כך, מזוינים מכף רגל ועד ראש, חדורי אמונה בצדקתנו, חבושי
מסכות סקי שחורות ושרשירי כדורים ורימונים, מדרבנים אחד את
השני בצעקות מרקיעות אדרנלין, הגענו אל יעדנו הסופי.
ג'ק תקף ראשון, לאחר שפירק את כל המחסנית על השומר הראשון אני
וצ'ארלי הסתערנו על השאר. הם נפלו כמו זבובים, לא היה להם
סיכוי ולו הקטן ביותר. אחר כך באו מרפי וליטל ג'ון, ג'רסי
סקארד פייס צעד בסוף.
התפרצנו לתוך הבניין, כאוס מטורף שלט במסדרונות, יריות לכל
עבר, גופות על ימין ועל שמאל.
"הנה עוד ח"כ", צעק מרפי בשכרון חושים וריסס ת'בנזונה בעופרת,
"שיירקב! טפו!" חתם ביריקה. קר מזג המרפי הזה, לא תרצו אותו
בתור חבר, בטח ובטח לא בתור אויב, דברים נוראים ומצמררים מאלה
עשה זה על קטנות בחייו הקצרים.
באותו זמן ליטל ג'וני פנה מזרחה אל עבר משרד האוצר, שום דבר לא
יעצור בעדו, רימונים לכל עבר, צרורות לכל כיוון, כל מזכירה,
דובר או עיתונאי חסר מזל נשחטו באכזריות ובהנאה גמורה בדרכו אל
"החדר הקדוש". כך תמיד נהג לכנותו, הרי כל תכליתו של הממזר הזה
הייתה בצע כסף טהור, שום אידאולוגיה או ערכים בסיסיים כלשהם לא
עניינו אותו מלבד הירוק המרשרש.
"אידאולוגיה שמדאולוגיה בתחת שלי!" כך תמיד נהג לומר וישר
לדפוק עוד גינס - בנזונה מזוין חלאת המין האנושי תחתית הביוב
המסריח ביותר בתבל, זה היה מוכר את אמא שלו בשביל עוד כמה
ירוקים, למזלה הרב לא היו יותר מדי דרישות לזקנה בלה עם בן לא
יוצלח בימים אלה.
כשפרץ לבסוף ליטל ג'ון למשרד המיוחל זה היה יותר נורא ממה שכל
אחד מאיתנו יכל לדמיין. המשרד הלא גדול היה מפוצץ ניירות,
אנשים פה ושם על הרצפה, קצת אדום על הקירות, אך אוצר, האוצר לא
היה שם. לא היה לו כל זכר כלשהו.
"למה לעזאזל קוראים למקום המזוין הזה משרד האוצר?" זעק ליטל
ג'ון בחמת זעם, "אם אין פה בכלל שום אוצר מזורגג???" הוא נכנס
לאמוק הכי קשה ופסיכוטי שהיה לו אי פעם, ותאמינו למילה שלי
שראיתי כבר די הרבה מאלה בחיי. הוא לא הצליח לעמוד על העובדות
הקשות שהמדינה במשבר כלכלי והיא על סף פשיטת רגל, בטח שהאוצר
לא יהיה שם, הוא מן הסתם ימצא את משכנו הנוח בביתו של השר
הבנזונה המזוין הזה. אך כל זה כבר מאחוריו, עכשיו הוא נחוש מאי
פעם להרוס ולכתוש את המבנה הארור הזה עד אבק.
בינתיים אני, צ'ארלי וג'רסי סקארד פייס פנינו לעבר אולם
המליאה, הסערה הייתה בעיצומה, רבים נטבחו ולעוד רבים אחרים
מצפה גורל דומה.
פתחתי את דלת האולם החצי ריק, ברקע הדהד קולו של יושב הראש:
"מי בעד לתת לנו העלאה נוספת במשכורת בתוספת בונוסים שיפורטו
להלן?"
"הנה הבונוסים שלכם, בנזונה מזורגג הומו מוצץ זרגים שכמוך!"
צעק צ'ארלי והחל לשטוף את האולם בכדורים, זה בנזונה קשוח אחד,
הוא לא ילך על ה-M16  האמריקני, לא ולא, אצלו זה AK47 בנשמה,
או בלשון העם קלאץ'. אחד אחד הוא עבר וריטש להם ת'גולגולת.
"רוצה עוד בונוס, יא שמן אוכל חינם בנזונה שכמותך!" בום! עוד
ראש הלך. האולם החל לאט לאט לשנות את צבעו לאדום, כל הקירות
כאילו היו מדממים בעצמם מבפנים, כל המקום נראה כמו מערת ריקבון
אחת גדולה, ועוד תוסיפו את הטבח הקטן שביצענו, תודו שזהו בהחלט
מחזה מלבב לכל נפש.
סקארד פייס, שכאמור תמיד צעד בסוף, הזדעק "המניאקים באים, תפסו
מחסה!" הוא תמיד נוהג באיפוק, באיטיות אלגנטית אופיינית, הורג
בכזו קלות נפש ורוגע שלא תוכלו להיעלב מזה שהוא יורה עליכם,
כזה בנזונה ג'נטלמן הוא.
עד מהרה הגיעו כחולי המדים. תפסתי מחסה מאחורי הפרגוד, והדיין
הממושקף הזה רק בוכה ומיבב, "אל תפגע בי! אל תהרוג אותי! אני
אתן לך כל מה שתרצה!"
"חייך, זה מה שאני רוצה!" ופילחתי לו ת'ראש כשנתזים של
הגולגולת עפים לכל עבר, "הבנזונה מת גוד דמט! מת!"
הם היו רבים מאיתנו, הקיפו אותנו מכל עבר. מהמסדרון הסמוך עוד
הצלחתי לשמוע את זעקתו האחרונה של מרפי. בזמן שהוא מזיין עוד
מזכירה ויורה בבוס שלה בו זמנית, תפסו אותו המניאקים ומילאו
אותו עופרת.
המצב נראה אבוד, אך כמו שלכל מסטיק בסרט של מקגייוור יש מטרה,
כך אצל כל בזוקה של סקארד פייס ג'רסי יש תכלית.
"עכשיו או לעולם לא", צרח אחוז טירוף, "בשבילך מרפי! בשבילך!
אאאאהההה!!!" אז הוא התחיל לפוצץ את הכל מבפנים, המניאקים נפלו
כמו חיילי מתכת ננסיים אחד אחד. תוך כדי ההמולה הבחנתי בליטל
ג'ון שכבר חזר לעצמו, מפזר את מטעני הנפץ שהכין מבעוד מועד
כשג'ק עוזר לו עם התיילים, הוא סימן לי עם היד.
זהו, האות ניתן ואנו מתפנים והמקום הזה, כן, המקום הזה, כל מי
שיוותר בחיים אחרי צאתנו אני באמת מרחם עליו.
רצנו אל עבר היציאה האחורית, ג'ק עוד חילק מספר כדורים במתנה
לכחולים המזדיינים בתחת האלה, הוא לא קרא לזה כך, הוא אמר "אני
יוצר, אומן, אני אוהב לשנות, לצבוע מחדש..." גם כן אומן בתחת
שלי, שפך קצת דם פה ושם וכבר חושב שהוא ליאונרדו פאקינג דה
ווינצ'י. עברנו דרך השומרים ההמומים שהפכו בינתיים לערמה של
גופות שומרים המומים. מצאנו את עצמנו מחוץ לכותלי המקום המתועב
הזה, ליטל ג'וני לחץ על המתג, דממה מסביב, אף ציפור לא צייצה,
שום כדור לא שורק ולא עף. הרעם בא לאיטו, הבניין קרס לתוך עצמו
ברעש נוראי. תמרות עשן עלו ממנו ביחד עם נשמות תועות. בדרכנו
משם, עוד שמענו את זעקות הבכי של הנחנקים, הקבורים בהריסות, זה
בהחלט שיפר את מצב הרוח, אין כנסת, אין שרים, יש טוטאל כאוס,
אנרכיה בהתגלמותה.
עכשיו לזה אני קורא עוד יום חמישי של טרור ורצח...


29.05.03    

אין ביצירה זו לרמוז על אישיות רמת דרג זו או אחרת, כמו כן יש
להדגיש שעלילת היצירה הנזכרת לעיל מתרחשת במקום דימיוני
לחלוטין פרי עטו של היוצר שבה יש הרבה אנשים רמאים שקרנים
וגנבים, שלא כמו במציאותנו אנו.
כמו כן היוצר מבקש להדגיש שאין הוא רוצה להירקב בכלא לתקופה
בלתי מוגבלת תוך התעללות מתמדת בעוון הסתה לרצח...
                                  תודה מראש ויום טוב!