העיניים האלה שבאור הרך והאלכסוני של אחרי הצהריים נפתחות אלי
מתחת לריסים צרובי שמש. אישונים שצבועים בגוון המדויק שבין
ירוק לכחול.
פעור פה ומלא יראה אחרי התגלות מופלאה שכזאת שתקתי. לא ידעתי
מה להגיד.
עיניים. אור בעיניים זו קלישאה נושנה ושחוקה אבל כנראה שבמקום
שממנו באות הקלישאות אפשר למצוא גם אמיתות בהירות. אל תחום
הראיה שלי שמוצף כולו באור הפנטסטי שמפיצות העיניים שלה נשלחת
יד. היד שלה. לרגע אחד בחום הגדול הזה הכל קופא. המוח מזהה את
הרגע ומרחיב את טווח הקליטה. כל פירור של שניה, כל מילימטר של
תנועה נמתח על מאות תאים דרוכים של זכרון. הכל נצרב בהילוך
איטי ומרגש. היד שמושטת לפני, כף היד הבהירה והפנים המלאכיות
שמאבדות פוקוס ברקע. כמו עליסה שמושיטה את היד כדי לגעת במראה
ולעבור אל הצד האחר. כמו האצבע הגרומה והזוהרת של E.T שהיא גם
מפגש גם פרידה. כמו ברומא על תקרת הקפלה הסיסטינית, יד אלוהים
מושטת מלאה בכוח אל יד האדם הצנועה, הבלתי ברואה עדיין. שנייה
לפני המגע שיפיח חיים, שיתחיל הכל. כמו כל הרגעים מחוללי
הניסים שנחרטו על מרחבי הנצח או נשכחו בחשכת תאי הזיכרון. כל
הרגעים שמתחילים במרווח שנוצר בטרם מגע ומסתיימים במגע שהוא נס
עגול של בריאה.
"אתה תתייבש", היא אומרת בדאגה ושולחת את היד שלה אל שיפולי
הצוואר שלי.
פרפורי צמרמורת. היד לופתת בחום את הצוואר. יורדת ועולה בליטוף
מפסל, מחליקה על הזיעה. נעצרת בגבול הבד של צווארון החולצה
וחוזרת מעלה אל הלסתות שלי.  

אנחנו עומדים שם, בשדרות רוטשילד, ליד המשפך הגדול של
החשמונאים שעוד יורק את כל מי שחזר מהים של תל אביב החוצה
לכיוון מעבדות השינה שמחוץ לעיר.  
שבת. לפני שעוד שבוע מתחיל, לפני ההתרוצצויות שנראות חסרות
טעם.
לפני שסוף השבוע ייגמר והגב שלנו יתקמט שוב נושא את המשא המעיק
של שבוע נוסף. של שגרה.