אין כאן מקום לתוהים, חשבתי לעצמי.
כולם שוחים עם הזרם, אולי בעצם נסחפים עם הזרם...
גם אני כותב לכם בעוד אני, כמו כולם, שוחה בכיוון הזרם, היעד -
לא ידוע, המהירות - קשה לי להגיד, אני רק יודע שאני שוחה מהר
יותר מאחרים.
משהו בי שונה מעט... אני כותב לכם בתור אחד היחידים, שבתוך
הסחף העצום הזה, סחף שאף ים לא יוכל ליצור, סחף שאף אוקיינוס
לא יוכל לחולל, גם פוקח עיניים.
הייתה לי תקופה שבה שחיתי לאט, לא ניסיתי להתנגד או להיעזר
במים, רק לחשוב.
עכשיו היא נגמרה... היום? היום אני מנסה לחתור מהר ככל האפשר,
כדי שאם יש איזשהו סוף, אני אגיע אליו ראשון... אולי אנחנו
נעים במעגל בכלל, אבל גם אז, לפחות אני אדע שאין לאן למהר...
אני רואה המון מבני העם שלי נסחפים, חלקם כי אין להם כוח
להתנגד, אבל רבים האנשים שנסחפים מבחירה...
זה מחזיר אותי לתקופת הילדות, לבריכת השחייה העירונית.
הייתה שם "המערבולת", כך היא נקראה - והייתה בעצם מנהרה חשוכה
עם זרם שסחף אתו אנשים שבחרו להיכנס אליו, בלי שלהם תהיה כל
שליטה על הכיוון אליו נסחפים והוציא אותם חזרה לבריכה בסוף
המשחק.
מסיבה לא ברורה, "המערבולת" תמיד הייתה מלאת אנשים.
ועכשיו, משחק או לא משחק, המצב דומה.
אנשים שלפי נקודת המבט שלי החליטו להפקיד את גורלם בידי הזרם,
ובידי מי שמכוון אותו, וכל זה ברצון ובהנאה, אבל עם עיניים
עצומות.
מכשולי הדרך? התוצאה? כל זה אינו ידוע...
אבל בכל זאת העם שלי העדיף להישטף בידי כוח גדול מאשר להיות
הכוח הגדול עצמו...
הרצון, או הקבלה של כוח אחר ששולט ומנתב את החיים הוא יצר
בסיסי של המין האנושי.
זה יצר די מובן.
ניתן להבין את זה כעצלנות, שבגללה נעדיף לבזבז פחות ופחות זמן
בלבחור איך לחיות את חיינו ובעצם נחיה אותם כמו שאומרים לנו.
ניתן להבין את זה כבלבול, או סוג של תהייה שהיינו רוצים
שייפסק.
ניתן אפילו להתחכם מעט ולתלות את היצר הזה באחת הצורות של רגש
הנחיתות הכה מוכר.
דעתי היא שהתשובה פשוטה הרבה יותר: הפחד!
אנחנו מפחדים. מפחדים מהכוח, מפחדים מהיכולת, מפחדים לטעות ולא
לנצל אותה כראוי, מפחדים שננצל אותה כראוי אבל שיש עוד איזושהי
אפשרות שאולי הייתה יכולה להיות טובה יותר, מפחדים שלא יהיה
לנו על מי להצביע כאשם במצב הביש אליו ניקלע אם וכאשר זה יקרה,
מפחדים מהתגובות של החברה, מפחדים מעצמנו.
הכוח, במידה מפתיעה, הוא זה שגורם לנו לחוסר אונים. |