"...הוא ישן במיטה שלו, בדירה לא מוכרת לי, ישר רצתי אליו
בבהלה והערתי אותו. רציתי לישאול אותו את מה שהפריע לי באותו
הרגע....
הוא לא הבין מה אני עושה שם, הרי אנחנו כל כך רחוקים אחד מהשני
והשעה כל כך מאוחרת בלילה, שאלתי אותו עם הוא אוהב אותה...
אם הוא הספיק כבר לחוש את שפתיה... בחיוך גדול ומאושר הוא הביט
בי ואמר שהוא מחכה שיהיה לי קר והוא יוכל לחמם אותה עם
נשיקותיו.
בתוכי הבנתי שהחורף מיתקרב וכמה שהוא מיתרחק... פיתאום שמש
חזקה סינוורה אותי והתעוררתי...
זה היה בוקר רגיל של יום שלישי בשבוע אותם עננים אותם מכוניות
אותו רעש, והשמש של יום שלישי בשבילי היא תמיד אותה שמש
שמיתחננת מימני לקום ולעשות משהו עם עצמי, אז אני פשוט סוגרת
את התריס ומתעלמת... אבל זה לא משנה כי אחרי מגיע המוח שמתאורר
חמש דקות לפני, מיתישב לידי ואומר: "חיכיתי לך, רציתי לספר לך
שהייתי ער כל הלילה, ושאת מסוגלת ליהיות חסרת מישקל ושאני
מעודד את זה העיקר שתיהי בסדר ושלא תפשטי-רגל..." דבר שהוא
בילתי אפשרי בישבילי כי עבודה אין לי כבר כמה חודשים והדבר
היחיד שאני יכולה לפשוט מאליי הוא הסדין המסריח שלא הוחלף כבר
חודש.
במאמץ גדול איבר אחרי איבר הצלחתי לקום מהמיטה שבזמן האחרון
היא כמו בונקר בישבילי, רק צריך לשים את השמיכה על הראש וזה
עולם אחר... בעיתון הכותרת הרגילה "בין שנקין לתל אביב" מקום
הפיגוע של אתמול. אותו הפיגוע כמו פעם שעברה ההבדל היחיד הוא
מיספר ההרוגים ומישקל חגורת הנפץ, ברגעים כאלו אתה חולם שאתה
בארץ רחוקה וכל זה רחוק מימך בקילומטרים.
תוך כדי היתהנגות על על סיגרית הבוקר הטלפון מצלצל... זאת מיקה
שמצלצלת מהעבודה כדי לודא שקמתי ושאני לא הבריז מהפגישה
השבועית שלי עם "נאווה".
אל נאווה הגעתי דרך מיקה שהתחילה טיפול אצלה ליפני כמה חודשיים
עקב משבר סמים ומאז היא לוחצת עליי ללכת כי אצלה היא טוענת זה
עשה נפלאות והעלה אותה לגבהים חדשים..."