ושוב זה קורה.

תמיד רק הוא.
ארוך, לבן, לא מושך במיוחד.
עובדה, 18 שנה על פני הפלנטה ואף אחת לא הסתכלה עליו ממש
ברצינות.
ודווקא אני. זאת שכולם היו מתים לזיין. ודווקא אותו.

עם החבר הקודם הרסתי בגללו, עם החבר הנוכחי עוד יותר, בגלל
הסיבה הפשוטה שהוא החבר הכי טוב שלו מאז שהוא עוד מצץ לאמא שלו
את הפטמה.

ולמה זה קורה? בגלל הגאווה המטופשת שלי? תמיד חייבת להשיג את
כל מה שאני רוצה.
כל מי שאי פעם רציתי - הפלתי בסופו של דבר. לא משנה כמה זה היה
קשה. ברגע שהוא אמר את המילים, הוא כבר לא עניין אותי. כמה
דוגמאות מחליאות:
כשהייתי בת 13, הורדתי לרצפה את זה שהיה מבוגר ממני במה? תשע
שנים? עוד לוליטה, וכבר קטן עליי.

בכיתה ט', ההוא שלא רצה אותי ובכה אחר כך שהוא טעה.
את הידיד הכי טוב שרציתי לעצמי והיה מאוהב באחרת, ובסוף התחנן
שאני אהיה שלו.
בסוף כיתה י', את הנוכחי.
גם את זה שהיתה לו חברה, שהוא מת עליה. גם אותו.
בל נשכח את כל החלכאים נדכאים שהיו באמצע, הם היו שם לזמן קצר
והם לא משמעותיים.

אחרי הכל, גברים הם, בסך הכל, חבורת כבשים עיוורות, עם ראייה
סלקטיבית - גוף, פרצוף, חיוך.
יש לך את זה - ואת מסודרת לכל החיים. יזילו עלייך ריר עד שתרצי
להקיא.

אבל הוא.
הו, זה כבר סיפור אחר.
חתיכת חרא מטומטם שמעז לסרב לי. לי?! איך הוא יכול???
הוא רצה אותי, אני כמעט עזבתי את הלשעבר בשבילו.
אני רציתי אותו, והוא כבר לא. או שכן, אבל הוא לא ממש סגור על
זה.
וזהו. אז הפכתי להיות החברה של הבסטפרנד שלו, וכמובן שהיחסים
התקררו מאוד מאז.

עד עכשיו. אחרי שנה.
מה קפץ עליי, אני לא יודעת.
פתאום רציתי אותו. בכל מחיר, ולא רציתי לחשוב על כמה כבד הוא
יהיה.
לא, בעצם לא ממש אותו רציתי, רציתי להפיל אותו.
לשמוע אותו אומר "אני רוצה אותך". לגרום לו לנשק אותי, לגרום
לו לכאוב את זה שאני עם החבר שלו.
לגרום לו להתחרט על זה שהוא אמר לא.
תנועת הסכין בלב שהוא עשה כשהוא ראה אותי עם הנוכחי, הספיקה.
גם זה שהוא אמר מפורשות, אני רוצה אותך. היה שם גם אבל, אבל
גדול מאוד. ובכל זאת הוא אמר את המילים ונישק את השפתיים. הוא
הוכיח את מה שרציתי.

ועכשיו אני לא מעוניינת בכל קשר איתו.
הנוכחי הוא מרכז חיי.

מה אני? איזו מפלצת שליטה? חייבת להשיג כל דבר שהוא בבחינת
בלתי אפשרי.
כל מה שקל לי מדי, מעורר בי שאט נפש. אם אין אתגר זה לא
מעניין.
חייבת להוכיח לעצמי שאני הכי הכי. שאני יכולה להשיג כל דבר
שאני רק רוצה.
שאפילו חברים הכי טובים אני יכולה להרוס, אפילו זוגיות מדהימה
אני יכולה לערער.
קשרים חזקים יותר מכל דבר, ואני, הנמלה, גרגר האבק, מטלטלת
אותם לאבדון.

שיכרון כוח מסוים.

אולי בגלל זה עבדתי כל כך קשה להשיג את הנוכחי בחזרה אליי.
בי הוא לא רצה.
ואני הייתי חייבת להשיג.
והנה, השגתי.
עכשיו אני יכולה ללכת לישון בשקט.

אוי ואבוי לי.


(קטע מטופש, לא טוב, לא ערוך, אבל מהלב. תאהבו אותי, אם לא אני
אמות.)