הוא עמד שם, לבד, רק הוא והאת.
הבור שחפר לפני שנתיים עדיין היה שם. ואין סיבה שלא. "בורים לא
נעלמים סתם כך", חשב לעצמו. חיוך קטן פתאום עלה בזוית פיו.
מאיפה או מאיזו סיבה - הוא לא ידע להסביר. רק שזה הרגיש ממש
טוב.
יום אחר יום, הוא היה עולה לגבעה הזאת באמצע הפארק, רק הוא
והאת, ולאף אחד לא היה אכפת. לא למנקי הרחובות שהסתובבו שם, לא
לאנשים המאושרים שהסתובבו עם הכלבים שלהם בפארק (ועשו את החיים
הרבה יותר קשים לאותם מנקי רחובות), ואפילו לא להומלסים חסרי
המזל שישנו כל היום על הספסל ושתו מתוך בקבוק הויסקי הקבוע.
ותמיד הוא גם היה מחייך. מחיוך קטן בזוית הפה, עד לחיוך קורן
לכולם. לעצים, לציפורים, לספסלים. חיוך של שיכור, לא פחות. אבל
עדיין אף אחד לא התעניין אף פעם. התעניין במה? "במה יש
להתעניין כבר באמת?" לעתים היה חושב. לפעמים אף אמר זאת בלחש.
לעתים רחוקות יותר - בצעקות.
הוא היה אדם די פשוט, אף אחד מיוחד. גם אותם עוברי-אורח, אם
היו מתבקשים לתארו, כנראה היום אומרים שהוא "משוגע טיפש עם
חיוך של דביל".

גם כשהיה צועק, לאף אחד לא היה אכפת במיוחד.
והיה לו הרבה מה להגיד. הרבה דברים שרצה להסביר, לומר לכל אותם
אנשים - מתעלמים שעברו לידו אך כאילו שהיו מנותקים. הם חשבו
שהוא חי בענן משלו, בעוד שהוא ידע, שהוא היחידי שמחובר לאדמה.
וזה לא שהוא לא ניסה לדבר איתם. פעם עוד ניסה. לאט לאט התייאש
- אף אחד לא אוהב לדבר לעצמו. הם התעלמו ממנו. לא מאכזריות או
מרוע לב, אלא לא במודע. הם פשוט לא שמעו אותו. לפעמים היה יורד
מהגבעה ומנסה להגיד משהו למישהו.
אך רוב הזמן הוא פשוט היה עומד על הגבעה, רק הוא והאת.

הילדים לא אהבו אותו. למעשה, גם ההורים לא. אף אחד לא יכול
לאהוב מישהו מוזר שממלמל לעצמו ומחזיק באת. זה מרתיע ומפחיד את
כולם, כך מסתבר. "תמונה אחת שווה אלף מילים", אומר הפתגם
הידוע, והתמונה שלו עם האת הייתה שווה יותר מאלף מילים לאותם
אנשים שראו והכירו אותו. או לפחות - חשבו שהכירו אותו.

"השמש שוקעת", אמר לעצמו, בעוד שהסתכל על הפארק שסביבו. תמיד
הצחיק אותו איך האנשים האלה קוראים לעצמם "מתורבתים", אך לעולם
לא נעצרים בפארק לפחות לרגע כדי להסתכל איך השמש שוקעת,
ומעדיפים לרוץ מסביב לשעון ומסביב לעולם. מה יש לו למהר?
גם מחר הוא יהיה שם, רק הוא והאת.
גם מחר הם יהיו שם לצחוק עליו, והוא לא יקשיב.

כי הוא יודע, שהם אלו המשוגעים הטיפשים עם החיוך הדבילי.