אתה חוזר היום הביתה. והלב רוקד לי משמחה.
צמרמורות אדירות של התרגשות אין סופית מתחילות בבוהן של הרגל
ומטפסות בעוצמה מדהימה עד קצות השער על הראש, מזכירות לי
משחקים על נדנדה ישנה.
אתה חוזר הביתה והכל משתנה. ביום הכי קר של השנה השמש יצאה,
אפילו היא לא עומדת בפיתוי לפגוש אותך.
ילדים על קרוסלה ונדנדה חורקת, אמונות תפלות ומשאלות "רק שתהיי
מאושרת" ואני שוכחת להזהיר שאסור לגלות כי אחרת הן לא
מתגשמות...
העננים כ"כ סמיכים בצבע של שמים, מסתירים לי את הכל, ואני לא
מצליחה להחליט אם תכף בוקר או שהערב יורד עוד מעט.
הרוח מתעללת בעצים ובפרחים בזמן שהיא מדגדגת את העור החשוף
שלי.
אני קוטפת סביון ומחיילת שתגיע כבר והרוח ממתינה בדיוק לרגע
הנכון להעיף לו את כל עלי הכותרת.
אני סופרת אחורה את השנים, השבועות, הימים והשעות.
רק עוד כמה דקות ואתה כאן.
ריח נפלא של חופש ממלא אותי.
אני שומעת את הקול שלך מרחוק, קורא לי. אני רצה במהירות בלי
לדעת לאן, יחד עם הקול, לאן שנגיע. זה לא משנה אם בסוף הדרך
אתה שם.
אלפי פרפרים לבנים וכחולים עוטפים אותך מכל עבר וקרני השמש
שהגיעה לבקר יוצאות שוב לקראתך, מלטפות את הפנים שלך ומשוות לך
מראה של מלאך.
אתה פורש ידיים ומתקדם באיטיות, החיוך שלך מסנוור את השמש,
שולח בי זרמים עדינים של אושר אין סופי. אני רצה. מתמזגת לתוכך
בחיבוק אדיר, וענן של פרחים, חיפושיות ופרפרים סוחף אותנו
באוויר.
שנינו מרחפים בעולם של צמר גפן, מרופד צלילי מוזיקה קסומה.
העיר האפרורית מקבלת צבע חדש והכול חוזר לחיים.
עננים של עונג מניחים אותנו בעדינות בתוך המים, הים נרגע
והגלים מקבלים אותנו בחיבוק חם ואוהב.
גרגרי מלח זעירים וצדפים מתחככים בעדינות בקצות האצבעות בזמן
שאנחנו מתקדמים פנימה עמוק יותר, נישאים על ידי דגים פצפונים
שסובבים אותנו, נוגעים-לא נוגעים.
אנחנו מביטים לשקיעה בעיניים, צבעים שלא ראיתי מעולם שוטפים
אותי ביופי ממכר. אני מהופנטת. אתה אוחז בי בכל הכוח והעדינות
וממשיך להתקדם, לאט, בזהירות, אין מה למהר, העולם מחכה רק
לנו.
אני עוצמת עיניים ונותנת לחמימות שנותרה להציף אותי באושר.
אני מרשה לעצמי בפעם הראשונה להסתכל בך שוב. החיוך העמוק ביותר
מופיע על פניך הישנות. העיניים עצומות והגוף שלך רפוי מתמיד.
אני פותחת את הפה. נושמת לתוכי את המים והמלח, שוקעת עמוק יותר
בחול.
הפנים המחייכות שלך היו הדבר האחרון שראיתי.