הוא דהר משם בכל כוחו, משאיר אחריו ענני אבק, חוצה את משטח
העשב בסערה.
נדמה היה כאילו התרומם מעל לפני הקרקע, רגע קט לפני שפגע בו
החץ.

הוא נרעד קלות והמשיך לדהור, אבל עכשיו ענן אבק קם מאחוריו,
אבק רודפיו.
הוא ידע שאם יגיע לנהר ויחצה אותו יינצל. גם הם ידעו.

המרחק בינו לבין הנהר הלך והצטמצם, כמו גם כוחו שלו.
היו לו רגליים עבות וחזקות שבטשו בעשב שהתדלדל והפך לבוצי ככל
שקרב לנהר.

הגדה ממול קרבה במהירות  והוא הבחין שהאגסים כבר בשלים.
אך כל זה רחק ממנו.

הוא התעורר, הביט סביב, הוא העדיף להירדם שוב.
הוא נרדם.

הוא פקח את עיניו והריח, או למעשה הריח ופקח את עיניו.
הריח היה בלתי נסבל ולא רגליו הכפותות או החתכים לרוחב גופו
עזרו לו להימלט מהריח.

היה זה ריח מזוויע ולא אמיתי.
ובהחלט לא משהו שרצוי להריח לפני ארוחת הצהרים. היה זה ריח בשר
חרוך.

לפתע הבין מדוע הסחרחורת אחזה בו.
הוא סובב, סביב סביב
בריח בשרו הוא.