ביום הראשון הובלתי את העדר על פני הרים וגבעות בדרכנו לגיא
הגדול. בסוף, עצרתי על שפת תהום שמעברו השני התרוממו הרים
גבוהים. העדרהצטופףעודועוד, ומספר כבשים חסרות מזל נדחפו ונפלו
אל תוך התהום,
פועות

בדרכן


הארוכה




מטה.

בכיתי בכי מר,
צרחתי אל
מול התהום:
"זה כואב! זה כואב!"

ענה לי ההד:
"זאב! זאב!".

שמעו אנשי הכפר, באו במרוצה,
מוכנים לגרש הזאב הרשע,
אך מה רב היה כעסם
כשנוכחו שזה להד"ם.

יצאתי לדרכי ביום השני. הפעם לקחתי את העדר לאחו מישורי. רחוק
מהרים שיהדהדו את דברי. העדר לחכו עשב ברוח הנושבת וכלב
הרועים רץ סביבנו והשתולל.

רציתי יום שקט,
ללא אירועים,
צעקתי לכלב:
"תשב! תשב!".

שיבשה לי הרוח:
"זאב! זאב!"

שמעו אנשי הכפר, באו במרוצה,
מוכנים לגרש הזאב הרשע,
אך מה רב היה כעסם
כשנוכחו שזה מה זה סתם.

יצאתי בשלישית עם עדרי, ללא הכלב שיכשילני. עד סמארה הרחוקה
הלכתי. רצה הגורל וביום הזה יצא גם הזאב לסמארה, לבדוק את לול
התרנגולות המפורסם שלה.

ראיתי את
האויב קרב.
מיד צעקתי:
"זאב! זאב!".

ענו אנשי הכפר:
"כוזב! כוזב!".