הילה בדיוק חגגה את יום הולדתה ה-8. היא היתה כל כך מאושרת, כל
כך שמחה שכל החברים  שלה באו לחגוג איתה. אבל במיוחד היא שמחה
שדני בא. הבן שהילה התאהבה בו כבר מתחילת כיתה א' רק שאף פעם
לא היה לה אומץ לדבר איתו.
בסוף המסיבה החליטה הילה לאזור אומץ וללכת אליו, לאהוב ליבה.
היא ניגשה, חייכה כאילו אין שום סיבה בעולם הזה שבגללה אנשים
עצובים. כשנפגשו עיניהם היא הסמיקה כאילו אין מחר אך בכל זאת
ניגשה אליו. ליבה הלם כל כך חזק שהיה לה קשה לדבר אך בכל זאת
הצליחה לשאול לשלומו ולודא כי הוא נהנה. הוא חייך חיוך זדוני
והלך, ככה, בלי להגיד כלום.
דמעות מילאו עכשיו את עיניה של הילה, היא רצה לחדרה ופרצה בבכי
ויבבות רועמות שרעידת אדמה היתה מתביישת לידה.
ביום ראשון הגיעה לכיתה מושפלת מבט, לא יכלה לשכוח את הפאדיחות
מהמסיבה שלה. מיד אחרי שהתיישבה ראתה את דני. היא התכנסה בתוך
עצמה ולפתע שמה לב כי הוא עומד מעליה מנסה לתפוס את תשומת
ליבה. היא אזרה בפעם השנייה אומץ ושאלה לפשר התנהגותו. הוא היה
נראה נבוך מאוד אך ענה לה בכל זאת.
הילה לא האמינה למה שאזניה שמעו. היא נכנסה לפאניקה והזיזה את
ראשה מצד לצד. איך יכול להיות? זה לא הגיוני. מה הוא חושב
לעצמו בגיל כזה שהוא יכול לקבל הכל?!
בערב הילה באה לביתי וסיפרה לי הכל. לא האמנתי... חשבתי שידעתי
הכל אבל את זה לא הצלחתי להבין. לא הצלחתי לדמיין איך הדברים
האלו עובדים? היא שאלה אותי מלא שאלות וניסיתי לספק תשובות אבל
גם הידע שלי היה מוגבל, בכל זאת כיתה ג'...
בבוקר הבא הלכתי לדני ואמרתי לו שאני לא מעוניין, שיש לי מישהי
מכיתה ג'4 ושאנחנו מסתדרים טוב, היא אפילו נתנה לי לשחק איתה
בסוני פלייסטיישן.
לפני שהלכתי שאלתי אותו איך עובד העניין הזה אז הוא אמר שכמו
שאדם וחווה הסתדרו מצויין אז ככה אותו דבר רק הפוך. הנהנתי
כאילו הבנתי והלכתי.
השתגע הילד...