החיים שלי נשמעים בפיך כמו מבטא זר
של אדם המבקש למחוק עברו ולהשיל
את המבט המבוהל שהתקבע בתמונת הפורטרט.
כל חיי בקרונות מטלטלים, מבלי להותיר מאחוריי
זיכרונות שיכאיבו. למדתי להתהלך
על החבל הדק ולהטות לכיווני את לבו
של הקהל השבוי. לפקוח עיניהם בתדהמה
נוכח הקסם החולה שמכה בשוטו
על כלובי האריות.
כשמוחים את השפתיים מן האיפור ומפשיטים
את הכליות ממוסרן, נשאר רק טעם הבריחה והוא
כמו חיוך מקולקל של נערה והוא
צוואתם של כל החטאים באשר הם והוא
טעמו של לחם חוק שנקנה בדם.

והנה, כמו קוסם בפינת רחוב מקרית,
אני שולפת משרוולי את הלב
שתוכל לענוד על דש המקטורן,
מדליה על כיבושיך הנאים ואות קין כאחד.
וגם אני, כמוך, הגבר בחליפה היקרה
בין כל חסרי הבית, רוצה לשתות עצמי לשוכרה
ולהקיא, כאילו הייתי יין זול
בבקבוק שעבר יותר מדי ידיים.
השפנים מסתתרים מפניי, מחמת האימה,
ועיניהם שוב אדומות כאילו אתמול לפתע הבינו
מה מר גורלם. גם אם ייפתח הכלוב,
לא יידעו לאן לברוח.


בלילה, גבי מופנה לחיים האלו.
מנושלת מכל מטלטליי הנפש
ומכל נכסי הלב.