השבוע הלכתי לבקו"ם להשתחרר מהצבא. כשהגעתי למדור משתחררים
הרגשתי כאילו פורקים מעליי עול כל כך כבד, כאילו בשנייה
שהחזרתי את הציוד הורידו לי גם מהלב חצי טון של אבנים ומועקות.

כשיצאתי משם הייתי המשוחררת והמאושרת בעולם... הלכתי לים עם
חברה, יצאתי בערב ונהניתי מכל רגע.
יום אחר כך כבר הציקו לי עם השאלה המוכרת ביותר לחייל המשוחרר:
"מה עכשיו?" ו-"מה התכניות לעתיד?"
למה אני צריכה לדעת מה עכשיו ומה התכניות, תנו לנוח קצת...
מרוב ששאלו אותי כבר התחלתי לשאול את עצמי מתוך שינה, לפתע כבר
לא יכולתי לישון וכל מה שהתרכזתי בו זה מה אני הולכת לעשות
עכשיו.
אז החלטתי שאני רוצה ללמוד אדריכלות אבל לא עכשיו, ולנסוע
לדרום אמריקה אבל רק כשיהיה לי כסף, וללכת לעבוד.
השאלה הגדולה היא איפה? האם להישאר פה בקיבוץ או לעזוב כמה
שיותר רחוק? אולי לנסות את חיי העיר הסוערים שמאז ומתמיד היו
רחוקים כל כך ממני?
בכל אופן, התחלתי להתקשר לכל מיני מקומות ולשאול אם צריך
עובדים. התשובה הכי מוכרת לשאלה היא: "יש לך ניסיון?" ולכל אחד
אני מנסה להסביר שהרגע השתחררתי ובחיים לא יהיה לי ניסיון אם
לא יתנו לי להתחיל איפה שהוא לנסות... אז כולם הסכימו איתי
ושלחתי להם קורות חיים. מפעל אחד הזמין אותי למבחנים
פסיכוטכניים מיוחדים, על מנת לבדוק את היכולת שלי לעבוד מול
מכונה. אז מילאתי כל כך הרבה טפסים, פתרתי שאלות, העתקתי צורות
והתחנפתי לפסיכולוגים שהתעקשו לדעת מה הטראומה הכי גדולה
שעברתי בחיים. כמעט וצעקתי עליהם שהם הטראומה שלי אבל התאפקתי
כמו ילדה גדולה כי קולה של אמא הדהד לי בראש שצריך לשתוק
לפעמים. אז שתקתי.
בסוף הם אמרו לי תודה שבאתי עד לשם אבל כרגע לא מתאים להם,
כנראה הטראומה שלי לא מספיק קשה בשביל לאפשר לי לעבוד מול
מכונה. בכל מקרה המשכתי להתקשר והיו כמה מקומות שמצאו חן בעיני
ואני עדיין לא החלטתי לאן אני הולכת.
מה שכן נשבעתי לעצמי שאני אלך למקום שיגרום לי לחייך כשאקום
בבוקר ושיהיו בו אנשים כמוני שהטראומות שלהם גם כן לא קשות
מספיק בשביל מכונות, כי מה, שאני אעבוד עם משוגעים?
בינתיים זה פסח, חג האביב ומרוב פריחה הבית שלי מטונף, אז אני
מנקה ומנקה גם לאחרים ואפילו מרוויחה כמה גרושים, ככה להתחלה,
עד הטראומה הבאה.