המתים


אלכס נע בסימטה הסמוכה לרחוב שונצינו. השעה היתה 01:00 בלילה
והרחוב המטונף נראה שלוליתי ועגום מתמיד. מרופד היה בשכבת זבל
רמוס, שאפילו חתולים היו מחליקים עליה. עכברוש שמן חצה את דרכו
במהירות.

אך אלכס היה זקוף ולא נתון היה לפחד כלשהו. אפילו דרוך לא היה.


כבר בארץ ממנה היגר, לפני כ- 5 שנים, לא היו האלימות החטופה
והדם זרים לו. בהיותו בן 13 דקר בגבו נער לאחר שסירב לתת לו
סיגריה, או שהסכים לקחת אחת. מאז נעו חייו בנתיב אלים כשפנסים
מדממים מאירים בדרכו. את סכינו היה שולף על דברים של מה בכך,
פחות במטרה להגן על משהו או לפגוע במישהו, ויותר על מנת לסמן
את נתיבו. חף היה הוא מכפירה או אמונה כלשהן, רק שאיפה  דרוכה
לטפס במדרגות החלקלקות האלה.

והיה סשה, אחיו של אביו שמת מות אלים בהיותו ילד.  סשה דאג לו
לכסף, מגורים מהיכן שהוא. תמיד שאל לשלומו, נשק ללחיו והיה
דוחף לו צרור שטרות לפני שחזר לעניניו.

ועכשיו היה הולך לסשה.

למועדון נכנס כבן בית ולא כאורח, מכבה סיגריה שאך הודלקה.
המקום היה מעין אולם מעופש מרוהט אקראית בכורסאות, כיסאות או
שולחנות,כולם מלוכלכים בדרגה זו או אחרת. מהדהד היה משיקשוק
הקוביות בכוסות, מאנחות המפסידים וקריאות המנצחים.

תאורת ניאון זרחנית צבעונית ולא אחידה התוותה מסלולים בעשן
הסיגריות המוצק שעמד במקום. מלצריות, או מה שלא היו, פניהן
מאופרות בגרוטסקיות, נעו מעורטלות למחצה במאורת השדים הזאת,
נענות לכל יד לופתת בדחיה מעושה ושואלת.

בצידו של האולם ישב סשה, צופה ברקב ממלכתו, מחצית פניו מוארת,
כשסביבו ארבעה טיפוסים אפלים למראה. הם שוחחו בקול נמוך מבלי
להביט אחד בשני, מבטיהם הצוננים נעוצים בקירות או בתיקרה.
לעיתים נשמע צחוק קצר לעתים חיוך- אך  גם כשחייכו נשארו עיניהם
קרות וכהות כאפר.

לסשה עצמו תווי פנים נאים ועדינים, אצבעות ארוכות ומטופחות
ועיניים אפורות ומימיות, שלא מחסירות דבר פרט לרגש. אלכס החל
פוסע לעברו, מצעדו נהיה מהוסס משהתקרב. סשה קם, חיבק אותו בחום
ונשק לו על שתי לחייו. הוא הורה לו לשבת. החבורה השתתקה. "זה
הילד של דובה" ציין, יותר לעצמו. "אהה" נענה בהימהום שלא היתה
בו הבנה. אלכס הכיר בפניהם חלק מהדמויות.

נו, מה קורה ? - הכל בסדר. עבודה? - לא. אלכס נע בכיסאו באי
נוחות, כאילו כבש איזה המשך. אין דבר. הדירה בסדר? יש בחורה?
נו, יותר טוב מאצלי!  החבורה מצחקקת צחוק חלול, מתנשא משהו.

צרור שטרות מחליק לאלכס. סשה קם ואלכס איתו. סשה מאותת לאחת
המלצריות " קטיה, תדאגי לילד" .חיוך רחב חורץ תלמים באיפור
הכבד. הפגישה הסתיימה. לאחר כשעה אלכס שוב ברחוב, חוצה את
נתיבי העכברושים לאור פנסי הלילה העששים. המונית פלטה אותו ליד
ביתו ברחוב צדדי בשכונת יד אליהו. הבית די מרווח, סך הכל.
רהיטים חדשים, כבלים. בויטרינה מוזהבת מונחות תמונות של אישה,
תינוק וגבר ושל אותו גבר עם ילד.

אולגה נחרה קלות. נראה שהיא שוב סידרה את הבית ,גם כן משהו.

אלכס עישן  וקרא עיתון מהשבוע שעבר. כבר 6 בבוקר. הוא העיר את
אולגה בדחיקה בירך, כאילו ביקש לברר אם היא חיה. שלא תאחרי
לעבודה. אבל יש לי עוד שעה! לא, אין לך.

אולגה הלכה. לאלכס היו שעות היות מה שליל סערה לרוב האנשים.
הוא הגיף את החלונות, שתה מעט, וצנח לשינה נטולת חלומות. אולגה
העירה אותו בערך ב- 5:00, כשחזרה מעבודתה, הוא לא זכר היכן
בדיוק היא עובדת, מה גם שהחליפה מקומות עבודה לעיתים קרובות.
היא ידעה שהוא עובד בלילה. אלכס הקיץ, בהתחלה במין כעס, אחר כך
חיבק אותה. חום גופה המחלחל אליו נסך בו מן תחושה משכרת. עיניו
לחו.

הוא התלבש ואכל משהו. אולגה מספרת איזו מעשיה מסובכת על בגדי
הריון, עמלות וזבניות. אלכס משתדל להנהן במקומות הנכונים אח"כ-
טלוויזיה. איזו תוכנית אירוח ברוסית. אולגה מתגלגלת מצחוק ולא
ברור לו למה. הוא משתדל שלא לראות טלוויזיה אלא אם כן הוא
חייב.

השעה הייתה 8 בערב. זמן לצאת. סשה טיפטף לו מדי פעם עבודות-
בעיקר גביית כספים מבתי עסק באזור, ולפעמים להזכיר למישהו חוב
שנצבר.  היו עמו עוד שניים:  איגור , שצלקת חרמשית
חרושה היתה בלחייו , ועוד אחד , שכולם ראו לו "המגיאר" ושבקושי
דיבר רוסית.
בדרך כלל זה נגמר בכמה שיניים שבורות, חתך לתזכורת, ולפעמים
סתם שילמו.
העבודה לא עניינה או ריגשה אותו כמו שגרמה לו להרגיש נחוץ. הוא
לא כעס, התנקם או סלח. רק עבודה.

היום אדבר עם סשה. הוא כבר הרהר בכך פעמים רבות, אך מעולם לא.
אבל היום כן.  אולי ההצטברות של  אולגה-בבוקר אולגה-בערב,
ואולי הסרסור העכברי ששילם את חובו מייד, ידיו רוטטות באימה.

"סשה"- בקול שמתחיל מוצק ונמוך,מצטרד, ואז מטפס לטנור חורק.
"אה"? הילד רוצה משהו.
זזים לשולחן פינתי.
אני רוצה עבודה, סשה. כן, אבל עבודה אמיתית. אני לא טיפש, אתה
יודע, ורוצה לזוז, להתקדם קצת.
"זה מה שאני עושה-אין לי מפעל" סשה  מניף את ידו סביב במחווה
תיאטרלית.
אלכס שותק. עין קודחת בעין בהמתנה ארוכה כנצח.
"נראה בהמשך" - כך סשה, מפיק מצמוץ נדיר וטופח קלות בשתי
כפותיו על השולחן.  אלכס קם, מנשקו על לחייו , מתחמק מהכסף
ויוצא מייד.
הוא כמעט ולא ישן אותו יום. וביום שלאחריו.

לילה. אלכס הגיע, דרוך וערני. לפני שנכנס למאורה הוא שואף
עמוקות מהאויר החופשי מעשן.
הוא התישב על כיסא בבר. בירה. סשה הבחין בו, הנהן לעברו, לחש
מילה לאלה שסביבו ופנה לשולחן צדדי , כשאלכס אחריו.
אתה לא חייב . אני נותן לך הכל.
אני יכול יותר מזה.
סשה נאנח. אלכס מעולם לא שמע אותו נאנח.
תמונה דהוייה מופיעה על השולחן. בתמונה גבר כהה, בסביבות גיל
40.
"מכיר"?-כך סשה.  כן, גנאדי מ"לגונה".
סשה נוגע בידו של אלכס, רוכן לעברו ויורד לטונים כמעט לא
נשמעים- "גנאדי גנב ורמאי. כל הסיפור עם השוד היה מפוברק. והוא
גם רוצה להוריד אותי".
הדופק של אלכס ממריא, אך פניו נותרות חסרות הבעה.
מתי?
"הוא חוזר הביתה ב-5 כל יום". סשה הופך את התמונה . על צידה
האחורי משורבטת כתובת. אלכס מהנהן והתמונה נעלמת.
"זה צריך להיות בימים הקרובים. את הציוד תקבל מיורי. סשה מפנה
מבטו לאחד השולחנות. מבטו של אלכס עוקב אותו ומצטלב עם זה של
דמות שמשקשקת קוביות בכוס זמן רב מדי.
"אלכס, בלי טעויות.  תיכנס ותצא מהר"
מעולם לא קרא לו בשמו.  
אלכס מהנהן, קם  בדממה, ופסע כחתול לבאר.   אחרי 20 דקות הצטרף
אליו יורי. "אתה בא?" שאל בעליצות שלא במקומה.  הם מטפסים
ל"משרד" ,מעין גלריה מטונפת . מתיק נסיעות כחול מחליקים החוצה
אקדח וגליל מוארך.  אקדחים אלכס מכיר. משתיק-קול עוד לא ראה.

הנה. מבריגים את זה ככה. אתה יורה את כל המחסנית. אחר כך אתה
מפרק את האקדח, מנגב את החלקים ומפזר אותם בביבים, אבל לא קרוב
מידי אחד לשני. אה, כן, ואל תחזור לפה איזה זמן.

אלכס נוסע לראשון לציון. בית פרטי מצועצע. כניסה למוסך ודלת
שפונים לרחוב דליל בבתים.

הוא חוזר בארבע בבוקר. שעון לקיר נסתר. ממתין, האקדח הדרוך
בכיסו. בחמש ושלושים מגיעה מכונית ונכנסת לחניה. דמות יוצאת
ממנה.

"גנאדי" - הדמות מסתובבת מוכנית. אלכס לוחץ על ההדק שלוש פעמים
ומפיק להפתעתו קול מתכתי יבש ואחריו שלוש נשיפות ארוכות. גנאדי
מועד קדימה, מתחיל לצעוק.
אור נדלק ודלת נפתחת מאחד הבתים. אלכס נע קדימה. עוד שלוש
יריות והשאר בראש. צווחה נשית חדה חורכת את מעלה הרחוב. אלכס
מתחיל לרוץ, פונה ימינה ושמאלה מספר פעמים. בפינה נסתרת הוא
מפרק את האקדח, מנגבו, ומפזר את חלקיו בפתחי הניקוז הסמוכים
למדרכה. הוא פוסע, לא מהר מידי, כחצי קילומטר. כשהוא עולה על
המונית דוהות הסירנות במרחק

אלכס הגיע לביתו , הזדחל למיטה לצידה של אולגה וישן שנת
מרמיטה. בערב חזרה אולגה וניסתה להעירו. אני לא עובד הלילה,
אמר וצנח לשנתו.

בבוקר שלמחרת יצא מהבית לצמצם את עיניו לסביבה הלא מוכרת. הוא
קנה עיתון וסיגריות. בעמוד שלוש למעלה: " רצח בראשון לציון...
מוכר למשטרה... איפול על החקירה... האם היו עדים?"

איזה עדים. רק גנאדי. והוא כבר מעיד במקום אחר.

שלושה ימים אחרי, אלכס מתחיל להסתגל לאור היום. קפה בבוקר עם
אולגה. כן. עברתי זמנית למשמרות יום.

יוצא לקנות סיגריות. מסתבר שגם עיתון, שכן בעמוד הראשון ממוסגר
איור של אדם הדומה לו דמיון לא מבוטל. "לא רע" ציין אלכס לעצמו
בסיפוק מוזר. אבל לבית צריך לחזור. בדרך הוא קנה צבע שחור
לשיער ונפטר מהעיתון. מזל שאולגה לא קוראת עיתונים.

הוא אינו מתגלח יותר ושיער הקש שלו משחיר כפחם. אולגה מביטה בו
במבט מוזר. " הכל בסדר?" מצוין. בא לי לשנות קצת. "לשנות"
מהדהדת ומושכת בכתפיה. רק שלא תשתגע מהמשמרות האלה.

סגור בבית. יוצא לקנות עיתון פעם ביום עם משקפי שמש וכובע.  "
התקדמות בחקירה... המשטרה נמנעת מלהרחיב..." שוב הקלסתרון אלכס
מגחך. איפה הוא ואיפה אני.

בצהרים מצלצל הטלפון. "אלכס- אל תאמר את שמי. יש סיבוך מסוים
ואני רוצה לסדר לך את הענין. לא, עבודה טובה בסך הכל.   ששש".

- "ניפגש היום אצל ולד ולא אצלי. בתשע."

ולדימיר גר בחולון, אלכס מגיע בשמונה חמישים וחמש. בפנים רק
סשה ויורי. אתה צריך להעלם מהשטח לכמה זמן- לך עם יורי והוא
יסביר לך מה לעשות.

לחיצת יד לחה. מעל כתפו של אלכס יורי מביט בסשה, פניו נטולות
הבעה.

סשה מניע את סנטרו למעלה בתנועה קצרה וכמעט בלתי מורגשת.

פניו מאפירות מצער.





יואב חלפון. 19.4.05.