יובש חרץ את פניו חרושות הקמטים.
גבו כפוף ושערו דלל...
ביושבו בפינת פאב אפל
וסיגריה מעשנת תחובה בפיו.
אצבעותיו הגרומות מתופפות
בלוז דלתא ישן
על כוס ג'יימיסון שלישית
ריקה למחצה.
עיניו עצומות קמעה
וריסיו צונחות בלאות.
כבר שנים
יושב הוא על
אותו כסא רעוע
השמור ללקוחות קבועים,
שולח מבט רגעי על
עוברות ועוברים...
חושב על זו
אשר טרם חלפה לה
בהקיץ של חייו...
בין סדיני לילותיו...
שוקע בזכרונות לא לו.
והיא...
בידה האחת ממוללת מפית
והאחרת,
מייצבת סנטר המט לנפול.
כבר שנים,
נטועה על מושב העץ המתנדנד...
מביטה בו בכמיהה
ובעיניה...
מחבקת את כתפיו
כנחשול המאיים להטביע
את כל היגון הזה
המשתקף בעיניו הזגוגיות
וברוחה...
חולפת לה כסופת מדבר
המאכלת חיים
כל ניצן מחשבה
כמבקשת להותיר אך את
קוצוני הלב
כאותה שיטה חרבה ושורדנית
המסרבת לקמול
ובדמיונה...
פוסעת לעברו ברגל קלה
יודעת כי רק...
אם...
ולו...
חריצים נחצבו בפניה.
דמעה מצאה מקומה בזוית עינה
מתאפקת מלזלוג...
וביודעה כי
מה שהיה
הוא שיהיה,
לגמה לגימה אחרונה מהעראק
ובהעיפה בו מבט אחרון,
הלכה לבלי שוב.
נכתב בזרימה בהמשך למשהו שמישהו אמר לי:
"אלוהים נתן בטבע
כח הרס מדהים
ויופי עוצר נשימה.
צריך לראות
כדי להאמין..."
הוא התייחס לנחשולי המים ואני - לנחשולי הלב... |