הנה, הנה,
ככה אני מתחילה  להרגיש שאנחנו מאבדים לאט את השילובים
בינינו.
התחפושות נותרו ריקות,
אני רק ממלאת מקום,
אתה נכחד מתוך צורה.


מסתובב סביב עצמך ולא מוצא.

ואיפה שאני לא ממציאה הגיון,
הסחף משיב אותי לחשוב, על העיגולים הכהים שמתחת לעיניים.

כי מעבר ללראות- העיגולים הם האמת,
זה לא מה שרואים- זה איך.


תטפס, תטפס גבוה, תאחז באיצטרובלים- הציפורניים ינעצו והעץ
ימשיך לנוע עם הרוח,
כבר מאוחר למצוא תנוחה טובה לנפילה,
כבר מאוחר,
הכל כל כך גבוה,
מתחת- רק שמיים.
סחרור מסוכן,
בציפורניים.

מאיפה שאני, אני אוחזת בעיניים,
שלא ירמו אותי.
והאצבעות שלי כבר כואבות.
שנעצום, שנעצום, שנברח, שנעמיד פנים.
עדיף מלאמר מילים מכשילות,
עדיף מלהצמיח נוצות,

ולהפטר מציוצים.