מה שהתמיד בי עד לפה
סדוק כמו קלאסיקה אופיצית:
צלקות אורבות לפתח שהרהב על סיפו,
הרעב לצום את החיים הדוק
על החיוך, כמלכודת של שתיקה קפיצית
החך נח על טרפו.

מה שהגליד בי עד לפה
נסוך על גוף המיתוס
ההפוך: מכה מודדת את דרכה כמו ארבה,
התפרים בין הבשר לחושך נמתחים לנוח
אל החור של הלבד, שיתנקזו דמויות-הרבה.

מה שהצריד בי עד לפה
עומד אל קיר השקט: חריצים שבורים
תולים בזויות הצעקה, כמו מילים
ריקות שמשחילים על קול שקשוק אלים,
הקרונות מתגלגלים במסילה העמוקה.

עשרים ואחד באפריל, אלפיים וחמש