קירות חוורים, ריקים, לבנים... רק לפעמים חורים אפורים של
מסמרים עקורים.
החדר ריק, יחסית, רק שולחן, מיטה וארון.
נזכרת בכל הלילות שישנתי פה, מחבקת כרית, מכוסה בשמיכה.
בכל הימים שביליתי ליד השולחן, כותבת, בוכה.
בכל הרגעים האלו שהייתי נכנסת לתוך הארון, הולכת לאיבוד בתוך
עצמי, בעקבות ההגיון.
זה לא החדר שלי יותר, רק באתי לבקר...
עכשיו זה תורו של מישהו אחר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.