אני מרגישה צורך עצום להקיא את כל החרא שהצטבר בי במהלך הזמן
האחרון. אולי כבר ניתן לשים לב, אך אני פשוט לא מרגישה כתמול
שלשום, אני מרגישה חלשה, מטושטשת, על סף תהום ללא קץ. אני גם
מתעייפת, מאלצת את עצמי להמשיך, אך לעיתים פשוט לא עומדת בקצב.
מקיאה את נשמתי, ומרגישה עכורה ודהויה, בודדה מאהבה, אני רוצה
שכולם יאהבוני.
הכאב לא מרפה, מזגזג בין גבעות האושר המועטות שחיי הקצרים
הצמיחו, וכעת נוטות ליפול. אני חשודה במעשים שלא נעשו מעולם,
אני אשמה בהיותי חפה מפשע, דמי בעוכרי, הוא מכה אותי, מתענג על
שונותי, על מוזרותי...
ואני לא מבינה איך זה שזה הכל או כלום, איך זה שאני עודני כאן,
כלואה בעולם דמיוני, חצופה ועומדת זקופה, ניצני הכאב מבצבצים
בין גבעות האושר המועטות. ואני נואמת כאן, בעומדי על הר
הגזירה, מחכה לתשובה ודבריי מתארכים ומתאבכים בעשן של עליונות,
כמו דרך להתחמק מעוונותיי, לגלות מדוע נדחיתי...
שבורה מבפנים, אין לאן ללכת, לנגב את עיניי, אני עומדת כאן
ערומה ובתולה, מחכה להיצלב. המסמרים מנקבים את נשמתי, אני
מאוכלת מבפנים, חוששת פן אין לכל זה קץ, פן לא אקבל מענה, פן
קריאתי תיבלע כהד באפלה.

ואני איוותר כאן, כביום היוולדי, אפול לתהום אין קץ.

נכתב בשלהי פברואר 05 בעת הקשבה ל - "Nobody's Home"