"תתעודדי" הם אומרים. עושים לי סולם גנבים ואומרים גם "אנחנו
כבר באים!"
מקפיצים אותי
דקה ושברירית ונפוחה
מעבר לחומה.
אני מחכה. שולפת ידיי ממקום מחבואן בכיסים, מסתכלת שוב
בציפורניי הכסוסות. כוססת קצת.
מחכה.
השמיים בהירים ושקטים ועוטפים מכל כיוון. ועננים קטנים משייטים
בתוכם לאט ובעליצות. (אפשר להבחין בפרטים כאלה כשלא ממהרים
לשום מקום).
הרוח עומדת ומחכה ביחד איתי. היא מספרת לי איך שפעם היא הייתה
כועסת מאוד על כולם, ואז הייתה נושפת כל הזמן, וזורקת אבנים.
פעם היא דחפה מישהו מקצה צוק גבוה מאוד. והוא מת.
אני צוחקת ומקנאה וחושבת כמה שהיא אמיצה, וגם היא צוחקת איתי,
ומחבקת באמהיות. אני חושבת לעצמי שבטח היא מתגעגעת למישהו שהיא
אהבה לחבק.
ואנחנו מחכים עוד.
ועוד מחכים.
עד ש
אני שומעת
בצד השני -
הם רצים משם כמו משוגעים, בצחוק משוחרר שהתפוצץ החוצה בטעות,
ואז אני כבר לא שומעת כלום מעבר לחומה.
אולי כמה ציפורים, רחוקות ממני ואחת מהשניה. וזהו. וגם הם -
רחוקים ויודעים לרוץ מהר.
גם הרוח פורשת הלאה ממני ומוצאת לה עיסוק.
אילו הייתי מרגיזה אותה קודם אולי הייתה דוחפת אותי מכאן, חבל.
(על הכל את חושבת ברגע האחרון, כשכבר באמת מאוחר מדי.)
תזקרי את האף גבוה, ככה האימא אומרת כשאת כפופה. ותחזיקי אותו
עם יד אחת, שלא ייפול לעמדת נחיתות. וגם את הברכיים נא ליישר,
זה הולך ביחד. לא לקפל.
אל תדאגי בקשר לעמוד השדרה, עדיף לך בלעדיו. את יכולה להישפך
על הרצפה כמו נחש ארוך ולזרום משם בלחישות קולניות.
והידיים? בכיסים. לא להוציא.
(ידיים כמו שלך - רק יצאו החוצה, וכבר תראי איך הן יברחו לך
לקרקס ויתמסרו. כאלה אמניות טרפז, מאלפות
ועושות-קסמים-סודיים-ומוצלחים הן. ואת תהיי הנחש שייכרך מסביב
לצוואר של הגברת היפה, וזו תהיה התשוקה היחידה שלך,
והאחרונה.)
אולי אני אחכה לאוטובוס, כי הם תמיד מגיעים בסוף. אושיט יד
לניקוב ממושך. אנגב את הדם בחולצה, כי האימא לא כאן והיא לא
תטיח בי נזיפה.
הארס שלי תוסס בפנים. אני לא מספיק חכמה כדי לדעת את מי להכיש.
אני עושה הכל במכה אחת, ולכולם. מכישה והורגת, ואחר כך בוכה.
זה מה שקרה לשמש שלי, בעצם.
(לפרוטוקול: היא מסגירה את עצמה). |