את שביל פירורי הלחם, שהשארתי מאחורי,
אכלו הציפורים שבשמיים עפות.
ואת מפת הדרך, שהחזקתי בידי,
השארתי כבר מזמן מאחור.

שאלתי השמיים,
לאן אלך? לאן אפנה?
שאלתי השמיים.
אין קול ואין עונה.

שאלתי השמיים,
למה כאן לחיות?
גשם זולף.
שוטף את הדמעות.

אבדה לי הדרך. וחושך וקר.
לא מרגישה. משהו בפנים נשבר.
אין עתיד, אין הווה, רק עבר.
מסביב רק כלום אינסופי. מנוכר.

שונאת את העולם הזה. שונאת את הכל.
תגידו לי שמיים, כמה כבר אפשר לשאול?
לא יודעת לאן ללכת. עומדת במקום.
עוצמת העיניים. נופלת לתהום.

נשברת למיליון חתיכות זכוכית שקופות.
נגמר לי כבר הכוח, העיניים עייפות.
"איפה הצדק?", שואל בתחנונים הלב.
"כאן אין צדק", עונים השמיים, "כאן יש רק כאב".